ממש ליד הבית שלי ושל אבא יש יער.
זה יער גדול מאד, אני חושב שהוא אף פעם לא נגמר.
אני ואבא אוהבים לטייל ביער, אז אנחנו יוצאים למסעות.
לפני המסע אבא שותה קפה שחור, ואני מכין מפה, אני מכין מפות ממש טובות.
המפה אומרת לנו לאן ללכת ולפעמים אנחנו אומרים למפה מה לומר.
וככה אנחנו אף פעם לא הולכים לאיבוד, אני לא יודע איפה המקום הזה "איבוד" אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם.
לפעמים המפה לוקחת אותנו ממש רחוק ואז אני מתעייף, כי יש לי רגליים קטנות, ואבא מרים אותי על הכתפיים.
אבא תמיד אומר שאני כבד אבל אני מרגיש מאד קל על הכתפיים שלו.
פעם אחת יצאנו למסע ועצרנו בשדה ירוק,
אבא מיד נשכב על הדשא, ככה זה מבוגרים הם תמיד עייפים,
ואני בכלל לא הייתי עייף אז המשכתי במסע.
"תזהר מהחיות שם" שמעתי את אבא צועק,
הוא תמיד דואג ואומר לי תיזהר מזה ואל תעשה את זה,
איזה אבא מצחיק.
אני אוהב חיות וכבר יודע לזהות את כל החיות בעולם.
בשדה היו הרבה פרות, הם עושות מו ואוכלות וזהו, זה משעמם להיות פרה.
הפרות ממש גדולות או שאני ממש קטן, גם אבא ממש גדול אז זה אומר שהוא פרה?.
אבל אפילו שהן גדולות אני בכלל לא מפחד כי אני יכול לעשות קסמים ולהעלים את הפרות או להפוך אותן לנמלים.
כשהסתכלתי ראיתי שבצד הייתה פרה אחת לבד, פרה לבנה לבנה, וממש לבד.
ידעתי שהיא עצובה בגלל שבגן כשילד בצד זה בגלל שהוא בעונש, ואז הוא עצוב,
או שהוא עצוב ואז הוא בצד ואז הוא עצוב.
החלטתי לעזור לפרה הזאת.
אם היית יודע לדבר פרית הייתי אומר לה שתהייה עם כל החברות שלה, כי זה הכי כיף, להיות עם כולם.
אבל אני לא יודע אז ניסיתי לשרוק לה, זה לא עזר אז ניסיתי לצעוק לה, זה לא עזר אז ניסיתי לשיר לה וגם זה לא עזר.
חשבתי חזק חזק, כי אבא אומר שזה יכול לעזור, ונזכרתי שלפעמים אני בכלל לא רוצה להתקלח, אז אבא מכין לי תותים בצלחת עם חתיכות שוקולד ושם את זה במקלחת, ואז אני הולך (לפעמים לאבא אין תותים אז הוא סופר עד שלוש ואני הולך, אבל זה פחות כיף).
ידעתי שאבא לא הביא תותים, אולי הוא הביא שוקולד אבל השוקולד בשבילי, אז החלטתי לאסוף דשא במקום התותים, כי זה מה שפרות אוכלות, ולהראות לפרה הלבנה ואז היא תבוא אחרי.
בחרתי את הדשא הכי טוב, זה שהיה הכי ירוק, ואפילו הוספתי כמה פרחים, אבל כאלו שמותר לקטוף, והלכתי לפרה.
היא הסתכלה עלי והראיתי לה את הדשא "מו, מו, תראי כמה זה טוב" אמרתי לה,
והוספתי "בואי אחרי, פססס, פססס" אבל מיד תקנתי למו, מו, כי היא בכלל לא חתול.
היא לא באה אחרי, אז קצת קפצתי, וקצת צעקתי ואפילו קצת זרקתי עליה דשא, אבל זה לא עזר.
התיישבתי על הדשא בשביל לחשוב ושמעתי את אבא צועק "אורי הכל בסדר?",
"כן, הכל בסדר. אני חושב" עניתי לו.
הסתכלתי על הפרה, הסתכלתי על החברות שלה, ושוב הסתכלתי על הפרה ומיד הבנתי!
היא לבנה והחברות שלה לבנות עם נקודות שחורות, אז היא מתביישת בגלל שהיא שונה ובגלל זה היא בצד ועצובה.
אני יודע שזה נכון בגלל שבכל הסרטים שאני רואה הרע תמיד נראה שונה, ואולי בגלל זה הוא עצוב, ואולי בגלל שהוא עצוב אז הוא רע.
הפרה הלבנה לא הייתה רעה, אבל בטח שהיא הייתה עצובה, בגלל שהיא לבנה ושונה.
חשבתי שאם אצייר לה הרבה נקודות שחורות, עגולות ויפות כאלו, אז היא כבר לא תהייה שונה והיא תרגיש ממש נחמד ותלך לכל החברות שלה.
"אבא...הבאת את הטושים מהבית" צעקתי לאבא, שעדיין נח. אוי כמה שהמבוגרים נחים. זה בטח מאד מעייף להיות מבוגר.
"לא, לא הבאתי" ענה לי אבא "למה אתה צריך טושים?"
"לא משנה" אמרתי לו וחשבתי שזה מוזר שלאבא יש מלא תכניות אבל הוא בכלל לא מתכנן טוב, תמיד צריך להביא טושים!
אבא אומר שאני גאון. גאון זה איש מאד מאד חכם. אני חושב שאבא צודק, כי אני יודע הכל ומה שאני לא יודע זה בגלל שלא צריך לדעת אותו. אז בגלל שאני גאון חשבתי מה לעשות.
לפעמים זה מאד מעייף לחשוב, במיוחד כשלא מצליחים להבין, אפילו שאני גאון. התעייפתי קצת כי חשבתי מאד חזק ולא הבנתי מה לעשות. החלטתי להפסיק לחשוב כי זה קצת מזיק, אני באמצע מסע ועדיף שלא אתעייף.
החלטתי שאשאל את אבא מה לעשות אז קמתי ורצתי אליו. בדרך ראיתי שלולית אז ממש הייתי חייב לקפוץ לתוכה, זה כ"כ כיף שהחלטתי להישאר קצת בשלולית.
פתאום הבנתי מה לעשות וממש הייתי שמח.
אז התכופפתי ומילאתי את הידיים בבוץ, הכי הרבה שיכולתי להרים, ורצתי לפרה.
וככה התחלתי לצייר לה עיגולים שחורים מבוץ, לא כל כך עגולים אבל מאד יפים. לפרה זה בכלל לא הפריע כי היא ידעה שאני עוזר לה.
אחרי שסיימתי הסתכלתי עליה והייתי מרוצה.
היא כבר לא הייתה לבנה. היו לה מלא נקודות שחורות ואפילו הרבה ירוק, כי זרקתי עליה דשא.
זהו, חשבתי לעצמי, עכשיו רק צריך לחכות והיא תלך לחברות שלה, כי היא כבר לא שונה.
אז התיישבתי וחיכיתי. אבא אומר שסבלנות זה מאד חשוב אז חיכיתי בסבלנות.
כלום לא קרה.
אז חיכיתי עוד מיליון דקות, וכלום לא קרה.
כל כך התעצבנתי שפשוט הלכתי לפרה ואמרתי לה שתלך מיד או שאני אכעס.
היא לא הקשיבה, אז צעקתי, וקפצתי ובסוף דחפתי אותה, עוד ועוד ועוד....אוי, זה עזר, היא התחילה ללכת.
אחרי ממש הרבה זמן הגענו, אני והפרה העצובה לכל החברות שלה. הייתי מרוצה מאד.
"עכשיו את תהיי שמחה" אמרתי לה "תוכלי לשחק עם כל החברות שלך וגם תראי להן את כל הנקודות היפות שלך".
בדיוק כשסיימתי הגיע אבא, הוא הסתכל עלי ואמר:
"אורי, מה עשית לחמור?".
