רס"ג - אמונה ודעה

רב סעדיה גאון, רס"ג, דן בנושא האמונה והדעה, ההבדלים בין השניים, המקודות שלהם והצורך בכל אחד מהם. לדידו, מקורות האמונה הנם, אחד, הקבלה והמסורת, כלומר מידע הנמסר מאחרים, ושניים, דבר מה העולה בנפש האדם. בשני המקרים האדם הנו פסיבי, משמע האדם מקבל את המידע, פעם ממקור חיצוני ופעם ממקור פנימי, ואינו פעיל בבחינה והנמקה של המידע. דעה הנה השלב האקטיבי של האמונה, כלומר דעה הנה אמונה מוצדקת, מוצדקת ע"י עיון והבנה. מדברי רס"ג נובע שיש צורך הן באמונה והן בדעה, שכן שתיהן שלבים הכרחיים בדרך לידיעה. האמונה קודמת מבחינת כרונולוגית לדעה, ובכך הנה סיבתה, שכן האדם קודם מחזיק באמונה ממקור חיצוני, קרי המסורת, או מקור פנימי, קרי הנפש, ולאחר שהאדם בוחן את האמונה, שוקל את התוכן שלה ומבין את פני הדברים, הוא מחזיק בדעה. אך דעה אינה ידיעה, שכן דעה יכולה להיות אמיתית או שקרית, כאשר אדם מוכיח את דעותיו, את היותן תואמות למציאות, אז ניתן לומר שהוא מחזיק בידיעה. כלומר ידיעה הנה אמונה (שלב האמונה) מוצדקת (שלב הדעה) ואמתית (שלב הידיעה). ההבדל בין אמונה ודעה לידיעה אצל רס"ג דומה להבדל שבין סברה וידיעה אצל אפלטון, שהרי, לדידו של אפלטון, סברה הנה הדעה, אמונה שפני הדברים הם כך או אחרת, אך האדם המחזיק בסברה רק מדמה את האמת ולא מבין אותה, ידיעה לעומת זאת, הנה סברה שזכתה להצדקה, הנמקה והוכחה.
מבין מקורות הידיעה שמונה רס"ג, הידיעה ההיסטורית, ידיעת המסורת מספקת אמונה, ידיעת החושים מספקת דעה ולא ידיעה, שכן אמנם האדם בוחן ומעיין ברשמי החושים, אך עדיין יתכן שפני הדברים הם אחרת, בין כיוון שהחושים מטעים או כיוון שטועה האדם בפירוש הקלט, או כיוון שיש אדם שחווה אותה תופעה בצורה שונה. מקורות הידיעה השכלי וההיקש השכלי, מספקים ידיעה, האחת בדמות משפטים אנליטיים והשני בדמות טיעון תקף.
במובן אחד עולה מדברי רס"ג עולה שהדעה חשובה יותר מהאמונה, שכן יש באדם את היכולת להשיג את האמת, להשיג ידיעה, בעזרת החושים המספקים צוהר לעולם, בעזרת השכל המבין אמיתות אנליטיות והמעבד ובוחן את נתוני החושים, ובעזרת כוח ההיקש המאפשר לגזור מסקנות מהמידע המעובד. אך במובן אחר, ולפחות משתי בחינות, נראה שהאמונה הכרחית לא פחות מהדעה, הרי טרם האדם מחזיק בדעה עליו להחזיק באמונה, ובנוסף האמונה שמקורה במסורת מאפשרת לאדם לקבל את האמת מן המוכן, שכן לא תמיד יגיע האדם לאמת בדרך השכל, אם מפאת חוסר זמן או מפאת חוסר יכולת.

נשאלת השאלה, כיצד בא לידי ביטוי הצורך הן באמונות והן בדעות בחלוקת המצוות של רס"ג?
ישנה התאמה בין אמונות ודעות לבין חלוקת המצוות ע"פ רס"ג לשמעיות ושכליות. כשם שמקורות ידיעת האמונה הנם המסורת והקבלה והאדם מקבל את האמונה ללא צורך בהנמקה שכלתנית, כך גם מקורות המצוות השמעיות הנם במסורת ובקבלה ואינן מתחייבות מהשכל (אך גם אין השכל שולל אותן), כלומר אין הם נובעות מתהליך תבוני. בצורה דומה תואמות הדעות למצוות השכליות, שתיהן מובנות ע"י מחשבה ועיון, שתיהן מתחייבות מהליך שכלתני.
מהתאמות אלו יוצא שהסמכות לקיום המצוות השמעיות הנה האמונה, והסמכות לקיום המצוות השכליות הנה הדעה, וכאשר חילק הרס"ג את המצוות לשמעיות ושכליות יכול היה להיעזר במושגים אמונה ודעה בשביל לבסס את מקור הסמכות לקיום כל אחד משני סוגי המצוות.

 

אקזיסטנציאליזם - חירות, הכרעה, אחריות, וחינוך.

חירות, בחירה ואחריות הנם נושאים שהעסיקו הוגים משחר האנושות, נושאים אלו נדונו גם, אך לא רק, במסגרת הגות פילוסופית יוונית קלאסית, גם במסגרת הגות דתית וגם במסגרת ההגות המדעית של העידן המודרני. כל אחת מאלו מייצגת הלך מחשבה שונה לחלוטין ובכל זאת יש מין המשותף לכולן באשר ליחסן לנושאים המדוברים, כולן ראו את החירות, ההכרעה והאחריות האנושית כקשורות, או אף נובעות, לגורם טרנסנדנטי כזה או אחר. הפילוסופיה האפלטונית ראתה באידאות את האמת הנצחית אליה חותר האדם, ובכך מתווה את הבחירות וההכרעות שלו ובהכרתן מתממשת החירות שלו, ואחריות האדם הנה על העיון המוביל להכרת האידאות. הדת הציבה את האל כמחונן משמעות האדם, כמושא הבחירות וההכרעות האנושיות ובכך ציות קודם לבחירה, אחריות האדם הנה לפועלו במסגרת החברתית-דתית וליחסיו עם האל, החירות מתממשת במסגרות אלו. והמדע עיגן תכונות אלו בעולם הממשי, באשר האדם הנו יצור טבעי הפועל במסגרת הטבע וחוקיו, כפי שנתפס ע"י הפרדיגמה המדעית, האדם מוגדר ע"י המערכת בה הוא פועל וכך האחריות שלו הנה לממש את המהות החיצונית הזו.
והנה, בשונה מכל התפיסות הללו, האקסיסטנציאליזם דחו את התפיסה שיש גורם טרנסנדנטי הנותן משמעות לאדם, המגדיר את מהות האדם, ובכך מחונן את הבחירות וההכרעות, והאחריות באשר לתוצאות של אלו. האדם אינו מוגדר ע"י גורם, או מערכת, חיצוניים לו, אינו נולד לעולם עם משמעות או מהות היכולים להכתיב את היעדים של האדם ובכך לכונן את הבחירות האנושיות ואת מסגרת האחריות האנושית. במקום זאת, כל אדם אחראי למשמעות שלו עצמו, כל אדם מחויב לחקירה אישית שתוביל אותו להגדרתו את עצמו, את יחסיו עם העולם הסובב אותו, עם החברה בה הוא חי, ולהגדרת מטרותיו.
באם אין גורם חיצוני שיכול להנחות את האדם ולהקנות לו משמעות, הרי האדם חופשי, לאדם יש חירות. חירות זו באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה בחופש לבחור, הכוונה הנה לבחירה שכל אדם צריך לקחת, לבחור לקחת אחריות על עצמו ועל חייו, כלומר להכריע בעצמו כיצד עליו לחיות ומה עליו לעשות ולקחת אחריות מלאה על הכרעות אלו (יש לציין שהחירות לבחור הנה חלק ממהות האדם ואף האדם שבוחר לא לבחור, מממש חירות זו, אך לא באופן התואם את הרוח האקסיסטנציאלית).
אחריות זו הנה בראש ובראשונה לאדם כלפי עצמו, אך הנה גם לאדם כלפי החברה, מהיות הבחירות שעושה האדם משפיעות על הזולת, ובהיות האדם מחויב לאפשר לכל אדם להגיע למודעות באשר לחירות, להכרעות ולאחריות שלו.

ובאשר לחינוך?

באם "קיום קודם למהות", באם חירות משמעה החופש שיש לאדם לבחור להגדיר את עצמו ואת העולם הסובב אותו ובכך להתוות את הכרעותיו ולבסוף לקחת אחריות מלאה עליהן, משמע שאין טבע לאדם שהנו חיצוני לאדם עצמו, משמע שאין מערכת חיצונית שיכולה לשמש כתבנית להנחיית החינוך, משמע שאין מטרות קבועות מראש אליהן על כל אדם לשאוף ולאורן יש לחנך כל אדם.
מעבר להשלכות של הנחת הקיום הקודם למהות על החינוך, ישנן לכך השלכות ברבדים בסיסיים יותר, מהבחינה המטאפיזית המשמעות הנה שהמציאות הנה סובייקטיבית, שהרי הקיום יוצר מהות, ומהבחינה האפיסטמולוגית הבחירה מחוללת ידיעה, כלומר, לדעת משמע לבצע בחירות, כל אדם בוחר מה הוא רוצה לדעת.
יוצא שהנחות היסוד של האקסיסטנציאליזם וההשלכות המטאפיזיות והאפיסטמולוגיות, שומטות את הקרקע מתחת לרגליהן של פרדיגמות חינוכיות רבות, שכן אין אפשרות לקיום משמעות וידיעה טרם הקיום של כל סובייקט, כלומר הסובייקט יוצר את המשמעות והידע (ע"י שימוש בחירות לבחור, בהכרעות ובלקיחת אחריות אישית) ולא המערכת הקיימת טרם הסובייקט, ולכן אין המערכת יכולה לחנך את האדם לחתירה ליעדים מסוימים ולידע מסוים, כפי שנוהגות רוב הפרדיגמות החינוכיות.
ניסיונות חינוך מסורתיות מכפיפות את האדם למערכת, כופות על האדם ידע, משמעות ויעדים חיצוניים לו, ובכך מבטלות את אותו הסובייקט שכ"כ מהותי בגישה האקסיסטנציאלית. מכאן יוצא שהעקרונות האקסיסטנציאליזם מתנגשים עם עקרונות שיטות החינוך הרווחות.   

ובכל זאת....

חינוך ברוח האקזיסטנציאליסטיים, חינוך המתגבר על הקשיים הנובעים מהנחת היסוד "קיום קודם למהות", חינוך המגשר בין עולם הסובייקט, השונה מאדם לאדם, כפי שבא לידי ביטוי בחירות האנושית לבחור ולהכריע ולקחת אחריות על הגדרה עצמית, הגדרת ידע, הגדרת העולם החיצון, חינוך שכזה צריך לכלול מטרות ואמצעים כגון, מתן עזרה לתלמיד להבין ולהעריך את עצמו כסובייקט ייחודי הלוקח אחריות מלאה על הכרעותיו, רגשותיו ומעשיו. חינוך אדם כשלם ולא כישות שכלתנית בלבד, שכן רגשות הן חלק מבחירה ולקיחת אחריות. הדרכת התלמיד לאוטנטיות. חינוך המותאם לקצב ההתפתחות של התלמיד וחינוך המתאים עצמו לכיווני החקירה של התלמיד. מתן מגוון רחב של אפשרויות, במסגרת נושא לימוד, אשר מהן יכול התלמיד לבחור, בהיות בחירה מוטיב מרכזי. מתן אמצעים לתלמיד להביא את עצמו לידי ביטוי במישור אינטלקטואלי ורגשי, ובכך למנף ביטוי עצמי ויצירתיות. שילוב של לימוד אומנויות, דרמה, ספרות ופילוסופיה בתכני הלימוד הסטנדרטיים. התמקדות המורה בתלמיד כאינדיבידואל ולא רק כחלק מכיתה וסובייקט מופשט המייצג מערכת. בלימוד היסטוריה, התמקדות באנשים ובפעולות שלהם, ולא רק באירועים היסטוריים.