בין חמלה לרחמים

שני מושגים הנתפסים רבות כדומים אך למעשה מייצגים מצבים נפשיים שונים.

תחושת החמלה מבוססת על מודעות לסבל, למצב פנימי של אדם. מנגד, רחמים מתעוררים מתוך השוואה של האדם למצבו של נושא הסבל. ההכרעה הערכית הטמונה ברחמים אינה "מצבו של אדם זה רע" אלא "מצבו של אדם זה גרוע משלי". וכאשר המאפיינים אותם משווים, הם כאלו הגורמים לגאווה אצל עורך ההשוואה, רחמים מעוררים את המחשבה "אדם זה נחות ממני". גם רחמים וגם חמלה יכולים להניע אדם לפעולה מוסרית, אך רק חמלה אינה מגלמת בתוכה התנשאות.

מודעות רפלקטיבית

לעיתים קרובות השימוש במושג מודעות מתייחס לידיעה, כלומר, כאשר מציינים שמישהו מודע למשהו הדבר חופף לאמירה שמישהו יודע משהו. החפיפה נכונה הן באשר למודעות לדברים ומצבים חיצוניים לאדם, והן באשר לדברים ומצבים פנימיים, קרי מצבים נפשיים. אך יש מובן נוסף למודעות, מובן בו לא מדובר על מודעותם, ידיעתם של אנשים, אלא מודעותם של המצבים הנפשיים עצמם. כאשר המצבים הנפשיים עצמם מודעים משמע יש, מעבר למצב הנפשי הנדון, מצב נפשי נוסף הנסב אודות הראשון. מודעות "רגילה" נקראת מצב נפשי מסדר ראשון, האמנה אודות מצב נפשי נקראת האמנה מסדר שני, קרי, מודעות רפלקטיבית.

היו פילוסופים שחשבו שמודעות רפלקטיבית הנה מאפיין מבחין של התחום הנפשי, אך על מנת שמודעות רפלקטיבית תהייה מאפיין מבחין עלייה לחול על כל המצבים הנפשיים ורק על המצבים הנפשיים. נראה שמודעות רפלקטיבית אינה עומדת בקריטריונים אלו, שכן ההנחה שהכרחי שכל מצב נפשי מתאפיין במודעות רפלקטיבית גוררת כמה קשיים, אחד נוצרת רגרסיה אינסופית, כלומר באם לכל מצב נפשי יש האמנה מסדר שני, משמע גם להאמנה מסדר שני יש האמנה מסדר שלישי וכן הלאה לאינסוף, ואין זה סביר שליצור נפשי יש אינסוף האמנות. קושי שני הנו שהנחה זו מוציאה מצבים להם בברור אין האמנה מסדר שני, שמאד מקובל לראותם כמצבים נפשיים, מהתחום הנפשי, כגון מצבי נפש לא מודעים.

דואליזם אינטרקאציוניסטי

תהייה אשר תהייה המהות האונטולוגית של מצבים ואירועים נפשיים, נראה שבכל מקרה הם מתאפיינים ביחסים סיבתיים עם העולם הפיזי, הלא נפשי. כלומר, נראה שהתרחשויות נפשיות גורמות להתרחשויות פיזיקליות וההפך. דואליזם אינטרקאציוניסטי הנה תפיסה הגורסת שאמנם העולם מכיל שתי קטגוריות נפרדות של ישים, רוח וגוף, אך בין הישויות הללו ישנם יחסים סיבתיים, ישנה אינטראקציה. משמע דואליזם אינטרקאציוניסטי מחויב לשתי טענות, מצבים נפשיים אינם מצבים פיזיקליים, ומצבים לא פיזיקליים גורמים ונגרמים ע"י מצבים פיזיקליים.

מאפיין מבחין

מאפיין מבחין למצבים נפשיים, הנו מאפיין החל על כל המצבים הנפשיים ורק על המצבים הנפשיים, כלומר מאפיין מבחין, באם קיים, יהיה תנאי הכרחי ומספיק להיותו של מצב כלשהו מצב נפשי.
קיומו של מאפיין מבחין הנו ניטרלי מבחינת טיבם ותיאורם של המצבים הנפשיים, כלומר יהיה אשר יהיה טיבם האונטולוגי של מצבים נפשיים, תהייה אשר תהייה תאוריית הנפש הנכונה, אין הדבר פוגע באפשרות קיומו, או אי-קיומו, של מאפיין מבחין.

טיעון הזומבי

הדואליזם נשען על הטענה שאין קשר הכרחי מבחינה לוגית בין מצבים נפשיים למצבים פיזיקליים, הרי באם טענה זו נכונה נובע ממנה שאירועים נפשיים אינם אירועים פיזיקליים, ומוכח הדואליזם. מאי קיומו של הכרח לוגי בין מצבים נפשיים לפיזיקליים משתמע שישנה אפשרות לקיום כלל האירועים הפיזיקליים ללא אירועים נפשיים, ולכן באם יוכיחו הדואליסטים את אפשרות קיומו יצור נפשי עם כל המצבים הפיזיקליים אך ללא הנפשיים, יבססו את השקפתם. זומבי הנו יצור שכזה.
זומבי הנו יצור הזהה לאדם בכל מבחינה פיזיקלית, ובעיקר מבחינה נוירולוגית, אך חסר כל מודעות התנסותית, כלומר בהקשר של זומבי אין כל משמעות לשאלה "כיצד זה מרגיש להיות זומבי?". אפשרות קיומו של הזומבי יבסס את אפשרות היפרדות הנפשי מהפיזיקלי, את אי התלות הלוגית בין הנפשי לפיזיקלי, ובכך יבסס את ההשקפה הדואליסטית.
אין צורך להניח שזומבים קיימים בפועל, שהרי באם מצבים נפשיים הנם מצבים פיזיקליים, באם ישנו קשר של זהות, משמע שהיפרדות הנפשי מהפיזיקלי אינה אפילו אפשרות ולכן אינה דבר שניתן אף להשיג במחשבה. מכאן שדי להראות שזומבים אפשריים לוגית על מנת להראות שאין קשר של זהות בין הנפשי לפיזיקלי ולכל היותר מדובר בקשר סיבתי, קשר שהנו קונטינגנטי.

ביקורת אפשרית לטיעון הזומבי הנה שהטיעון לוקה במעגליות ומניח מראש את הדבר אותו עליו להוכיח, כלומר לטעון שיתכנו זומבים הנו להניח שמצבים פיזיקליים לא זהים למצבים נפשיים, משמע להניח שתאוריית הזהות שקרית.
באשר להנחה 1 של הטיעון, לפיה זומבים ניתנים להשגה במחשבה, יוצאים בהנחה שמשיג אידיאלי יוכל להשיג את מצבי המוח, המורכבים מאד, ללא התנסויות, שכן מצבי מוח אלו שונים ממרבית המצבים הפיזיקליים ברמת המורכבות בלבד ומורכבות כשלעצמה לא יכולה לחולל מצבים נפשיים, אך שוב מניחים את שיש להוכיח, שמצבים מורכבים, מסוג מסוים, בהכרח לא מחוללים מצבים נפשיים. אך יתכן שמשיג אידיאלי שיבחן את מצבי המוח באופן מלא, ישיג אותם עם המצבים הנפשיים.

הומניזם

בגישה ההומניסטית האדם נתפס כיצור ייחודי וחד פעמי, כישות תבונית ורגשית, ישות בעלת זכות ויכולת לעיצוב וביטוי עצמי, אוטונומית ואוטנטית, האחראית לגורלה שלה ובדרכה שלה, ומאפיינים אלו מבטאים את האנושיות שבאדם ומחוללים את כבוד האדם. במסגרת הגישה ההומניסטית האדם ויצירתו נמצאים בקדמת הבמה ואין שום אמונה או מחשבה, דתית או חילונית, הרשאית לשלול מהאדם את אנושיותו על הביטויים שלה, אנושיות שהנה זכות טבעית לכל אדם באשר הוא אדם. ההומניזם עומד בניגוד חריף למגמות טוטליטריות, הן דתיות והן אידיאולוגיות-פוליטיות, אשר בשם "אמת" כזו או אחרת כפו את משנתם על הפרט תוך שלילת החופש והזכות למימוש והגדרה עצמית, ופגיעה, במה שנתפס בגישה ההומניסטית, כזכויות טבעיות של האדם.
במשנה ההומניסטית יש אחריות על החברה, על כלל המרכיבים של החברה, לשמור על כבוד האדם של הפרט, שמירה שאינה פסיבית בלבד אלא, בצורה פעילה, אחראית לקידום ומימוש החופש והרווחה, הנפשית והפיזית, והתפתחותו של האדם.