תורת הידיעה של דיואי
בסוגיות אפיסטמולוגיות דחה דיואי את התפיסה המסורתית שהפרידה בין מחשבה, שהנה תחום הידע, לבין עולם העובדות אליו המחשבה מתייחסת, תפיסה שבאה לידי ביטוי הן בהגות הרציונליסטית והן בהגות האמפיריציסטית, שכן תפיסה זו העלתה קשיים, בעיקר באשר לשאלה כיצד המחשבה, בהיותה "ממלכה" נפרדת מהעולם, יכולה להיות תיאור מדויק של העולם ובכך להוות ידיעה. דיואי חיפש מודל חדש שיסביר את מהות הידיעה, ונקודת המוצא שלו הייתה נטורליזם, כלומר, העולם נגיש לחושים ולידיעה האנושית, הטבע ממצה את המציאות ואין דבר מעל ומעבר לעולם הפיזיקלי, קרי תופעות או אובייקטים על-טבעיים, והמתודה המדעית הנה השיטה לחקור את המציאות. הנטורליזם הביא את דיואי להתבונן בעולם במסגרת ראיה מדעית, ומכך להשליך על משמעות הידיעה, כאשר תורת האבולוציה היוותה דגם מרכזי בראיה זו. כשם שתורת האבולוציה תיארה את התפתחות המינים כתולדה של יחסי הגומלין בין החי לסביבה, כך גם ראה דיואי את המחשבה כתולדה של תהליך האינטראקציה בין האדם לסביבתו, ואת הידיעה כמכשיר לארגון ולשליטה באינטראקציה זו (אינסטרומנטליזם). אם כך, לפי דיואי, הידיעה הנה מערך של נתונים, טענות וכישורים המשמשים אותנו בחקירת העולם, ומושג הידע אינו נקשר למושג האמת, בין אם כמושג טרנסנדנטי כגון האידאות האפלטוניות, או בדמות העולם החיצון הנתפס באופן פסיבי ע"י האדם, כדבריה של נודינגס "... הידיעה גדולה מן האמת." (פילוסופיה של החינוך, עמ' 39). יוצא שהידיעה הנה אינסטרומנטלית במהותה ומכך נובע שאין העולם נתפס בצורה פסיבית וכך נודע, אלא יחסי הגומלין בין האדם לסביבתו קשורים לתהליך הלמידה ומהווים ידיעה.
האם יש קשר בין תורת הידיעה של דיואי לאידאות האפלטוניות, או לדיאלוג הסוקרטי?
תורת האידאות האפלטונית, הן במישור האפיסטמולוגי והן המישור האונטולוגי, אינה תואמת את תפיסותיו הפילוסופיות של דיואי, ובפרט אינה תואמת את תורת הידיעה של דיואי. מבחינה אונטולוגית האידאה הנה ישות טרנסצנדנטלית הנמצאת בעולם רוחני, ודיואי דחה אובייקטים שכאלו, שהרי אינם תואמים את גישתו הנטורליסטית. האונטולוגיה של האידאה משליכה על תורת ההכרה של אפלטון, שכן על אפלטון להסביר כיצד ניתן להכיר את האידאה הנמצאת בעולם טרנסצנדנטלי, רוחני, נצחי, כיצד ניתן לרכוש ידיעה. אפלטון מסביר שהידיעה קשורה לנצחיות הנפש, קיום הידע ותהליך הזכרות, כלומר לידע אפריורי "החיפוש והלימוד - כולו זכירה" (ליבס א, עמ' 431). גישה זו עומדת בניגוד חריף לעמדתו של דיואי באשר לידיעה, שכן לדידו של דיואי ידיעה מוגדרת כמערך הטענות והכישורים המשמשים במסגרת יחסי הגומלין בין האדם לסביבה, ידיעה קשורה לפעולה ולא לאמת נצחית, חיצונית וקבועה. אצל דיואי הכלים המשמשים בחקירה הם הם הידיעה, אצל אפלטון הכלים הנם רק אמצעי לידיעה, קרי הכרת האידאות.
באשר לשיטה הסוקרטית, דיואי היה מוצא מאפיינים משותפים לתהליך שבבסיס השיטה הסוקרטית ולתורת הידיעה שלו, אך לא למטרת השיטה הסוקרטית. קבוצת התכונות המגדירה את השיטה הסוקרטית הנה התבונה, החקירה, הדיון והאינטראקציה בין הדוברים, התכונות הללו הנן אינסטרומנטליות במובן שהן משמשות ככלים להגיע לידיעה, כלומר יש תכלית ברורה לשימוש בתכונות אלו ובתכלית זו טמונה משמעותן. גם אצל דיואי אוסף התכונות הללו הנן משמעותיות, אך לא במובן שהן מובילות לתכלית כלשהי, אלא במובן שהן מהוות את הידיעה עצמה, גם אצל דיואי התכנות הללו הן אינסטרומנטליות, אך האינסטרומנטליות הנה התכלית, כלומר הידיעה עצמה, ולא בהכרח אמצעי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה