המדינה טבעית - אריסטו

"[...] מכל זה גלוי, אפוא, שהמדינה נמנית עם הדברים הטבעיים, ושהאדם בעל חיים מדיני על-פי הטבע. ומי שאין לו מדינה (על-פי הטבע, לא על-פי המקרה) הריהו או פחות מאדם או יותר ממנו [...] המדינה אפוא טבעית [...] מי שאיננו יכול להשתתף בחברה או מי שמספיק לעצמו, ולפיכך אין לו צורך בה, אינו חלק של המדינה אלא הוא חיה או אל" (אריסטו).

על מנת להבין את הרעיונות המובאים בציטוט שהובא, יש להבין את עיקרי משנתו של אריסטו בתחומים רבים, כגון, האופן בו חקר את העולם, כיצד ראה את מקומו של האדם בעולם, עמדתו בסוגיות מוסר ואתיקה, ואת המסקנות האפיסטמולוגיות והאונטולוגיות שלו. הבנה כללית של השקפותיו אלו חשובה כיוון שרעיון המדינה, ודיונו של אריסטו בנושא, מושתתים ומגלמים בתוכם נושאים אלו.
אריסטו פעל בתקופה בה תחומי מחקר הנחשבים נפרדים היום, כגון מתמטיקה, ביולוגיה, אתיקה ופיזיקה, נחקרו כולם כמושאי מחקר מדעי אחד, בחקירתו תחומים אלו יישם, אריסטו, שיטת מחקר מדעית, כאשר הרעיונות האפיסטמולוגיים המנחים אותו הנם אמפיריציסטים, כלומר הנחתו הנה שמקורות הידע הנם החושים והניסיון המשולבים עם הוכחה והנמקה. חקירותיו הובילו אותו לראיית העולם כמורכב מחומר וצורה, עולם בו שינויים שהנם ביטויים של כוח ופועל, ועולם שהנו תכליתי, הרי בעולם הטבע ישנם תהליכים ושינויים, יש מעבר מן הכוח לפועל, יש שינוי בצורה, יש אמצעי ומטרה, קרי תכלית. הגולם המשנה צורתו לפרפר, תכלית הגולם, הפרפר שהנו אמצעי להעברת אבקנים, הכוח הגלום באבקנים המחכה לצאת לפועל ולממש את תכליתו כפרח. בצורה אנלוגית אריסטו מסיק שגם האדם מאופיין ע"י אותם מושגי יסוד, חומר וצורה, פועל וכוח, ותכליתיות, וגורס שהנפש הנה הצורה של הגוף, הנפש הנה פועל של הגוף, ואף התכלית של גוף הפועל בצורה מיטבית, הנפש הנה המישוש המושלם של הגוף, ומכאן קצר המרחק להבנה שהאדם הנו חלק מכלל הטבע, הן בפן החומרי, פיזי, והן בפן הרוחני, נפשי.
כמובן שבמסגרת ראייתו הטלאולוגית, הנפש הנה תכלית הגוף אך גם לנפש יש תכלית, ומהי תכלית הנפש? אלו הם החיים הטובים! אך אריסטו לא מסתפק בהגדרה זו "[...] ואולי מוטב שנעיין עכשיו בטוב הכולל ונחקור חקור היטב את משמעותו של מושג זה" (אתיקה, ליבס 20), אריסטו מוצא שטוב הנו "אותו עניין שאליו שואף הכל" (אתיקה, ליבס 15), משמע התכלית העליונה, הטוב העליון, אותם הוא מזהה עם אושר, אותו דבר שהנו תכלית בפני עצמו, שאינו משמש כאמצעי להשגת דבר ושכל הדברים הנם אמצעים להשגתו "[...] שלימות מעין זו מיועדת בראש ובראשונה לאושר" (אתיקה, ליבס 24), אריסטו מייחס לאושר את נושא השלמות והמספיקות, ואת האושר עצמו הוא מוצא בפועלו הייחודי של האדם, המחשבה, ומכאן נגזרת משוואה האומרת, שהטוב העליון הנו תכלית לשמה, שהנה אושר, שהנו פועלו המיוחד של האדם, שהנו פעילות מחשבתית. כיוון ששיקול הדעת התבוני הנו פועלו של האדם, אדם מממש את מהותו כאשר הוא משתמש בשיקול דעת תבוני. האדם המשתמש נכון בשיקול דעתו יתנהג לפי הסגולה הטובה, יממש את מהותו, את התכלית שלו.
והנה, אריסטו הרואה באדם כשייך לטבע, לטבע המאופיין בתכליתיות, ואת תכלית האדם כפעילות מחשבתית, רואה במדינה כמקום היחיד בו אדם יכול להגשים תכלית זו, באשר המדינה מספקת לאדם את צרכיו הקיומיים ומעבר לכך, את צרכיו הנפשיים, ובכך מאפשרת לאדם לממש את מהותו. מכאן מובן שאדם שאין לו צורך במדינה, במסגרת המדינית, לא יכול לממש את תכליתו ולכן הוא, או בהמה שכן אין הוא מפעיל את כושרו הייחודי של האדם, קרי המחשבה, או שהוא מעל ומעבר לאדם, כלומר הוא אל, באשר הוא מגשים את תכליתו בלא צורך במדינה.
אך אריסטו אינו מביא את מסקנה זו, בדבר המדינה, כלאחר יד, אלא מיישם את שיטות החקירה המדעית שלו גם בהגותו במדינה. את "פוליטיקה" פותח אריסטו בציינו את המובן מאליו, המדינה הנה שותפות מסוג מסויים, וכמו כל דבר בעולם התכליתי, גם לשותפות זו תכלית, תכלית זו הנה שאיפה לטוב כלשהו, זהו הטוב לאדם, הרי המדינה הנה שותפות של בני אדם, ואותו הגדיר אריסטו ב"אתיקה", הטוב העליון לאדם הנו מימוש הסגולה הטובה וחיי עיון, ומכאן תכלית המדינה הנה טוב זה. לאחר שהניח את הבסיס להבנת המדינה, היותה שותפות ותכליתית, חוקר אריסטו את מוצא המדינה, כיצד נוצרה והתפתחה, ע"י ניתוח המושגים הגלומים במדינה וההיסטוריה של המדינה. לדידו שתי סיבות בסיסיות וטבעיות לשותפות בין בני אדם, רבייה והישרדות, הראשונה מביאה זכר ונקבה יחדיו, השנייה אדון ועבד, וכך נוצרות השותפויות הראשונות. השלב הבא מתממש כאשר כמה שותפויות מהסוג הראשון מתחברות ונוצר הכפר, כאשר הגורם המניע הנו הצורך הטבעי בסיפוק יותר מאשר הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם, אותם מספקות שותפויות מהסוג הראשון. בשלב האחרון, כאשר כמה כפרים מתאחדים בשותפות, נוצרת המדינה, פאר השותפויות בהיותה נוצרת בשביל החיים אך קיימת למען החיים, ובהיותה מספקת את כלל צרכי האדם החומריים והרוחניים ובהיותה ישות עצמאית אוטרקית. כמו שהשותפויות הראשונות הנן טבעיות, קיומן הנו פועל יוצא של טבעו של האדם, שכאמור הנו חלק מכלל הטבע, כך גם המדינה טבעית והאדם הנו יצור מדיני מטבעו, שכן טבע האדם הוא זה המניע בהכרח את תהליך יצירת המדינה, אין המדינה דבר מה מלאכותי אלא הנה מימוש טבעי של יצור מדיני. המדינה שונה מהמשפחה ומהכפר בסוג ולא רק בכמות, באם המשפחה בקושי מסוגלת לספק את הצרכים הקיומיים של האדם, הנה המדינה מספקת את כלל צרכיו ומאפשר לאדם להגשים את תכליתו הטבעית, לחיות את החיים הטובים ולממש את הסגולה הטובה. אריסטו ראה במדינה, לא כרעיון וישות מלאכותיים המגבילים את חירות האדם, אלא כדבר טבעי המאפשר את חירות האדם.