בין אפלטון לאריסטו.

קצת, אבל ממש, ממש קצת.

הרציונליזם והאמפיריציזם, שני זרמים בהגות האנושית שהגיעו לשיאם בין המאות ה-17 וה-18, אך את שורשיהם ניתן למצוא כבר בתפיסות השונות של אפלטון ואריסטו בדבר המציאות, מה שהווה, ודרכי הכרתה. באם, באופן גס, נגדיר את הרציונליזם כפילוסופיה הרואה בתבונה ככלי העיקרי, אם לא היחידי, להכרת המציאות, כדוחקת את ניסיון החושים לאמצעי לסברה ולא ידיעה, כגורסת שלאדם מושגים מולדים וידיעה מולדת, ובעיקר הרואה בידיעה כפרי האינטואיציה (תפיסת האידאות) והדדוקציה (גזירת מסקנות מהאמיתות שנתפסו באינטואיציה), ואם, שוב באופן גס, נגדיר את האמפיריציזם כפילוסופיה הרואה בחושים ובניסיון ככלים להכרת מה שהינו, הרואה מושגים, אידאות, כמקבלים משמעותם מהניסיון,  כגורסת שאם ישנה ידיעה אזי מקורה הנו בחושים וכמשתמשת באינדוקציה לגזירת מסקנות, באם נקבל הגדרות כלליות אלו נוכל לראות את בסיס השוני בין אפלטון לאריסטו בהיות האחד, אפלטון, רציונליסט, והשני, אריסטו, אמפריציסט. כלומר, מבחינה אפיסטמולוגית נפרדים השניים, אפלטון משיג את הידיעה בחקירתו את המושגים שלנו, את האידאות, מנגד, אריסטו יוצא לחקור את העולם הנגלה לחושים. את התפיסות האפיסטמולוגיות השונות ניתן להבהיר בהתייחס ל"משל המערה", אפלטון דוחק בנו לצאת מן המערה, לצעוד מעל ומעבר לעולם הנחשף לחושים, מעבר לעולם התופעות, ולחקור את המושגים עצמם, לעומת זאת אפשר לראות באריסטו כאומר, הישארו במערה, חקרו את הנגלה לכם, את התופעות, ההתרחשויות ומהם מצאו את האמת. כמובן שתפיסה אפיסטמולוגית שונה זו הובילה את כל אחד מההוגים לדרכי חקירה שונים בתחומי הגות דומים, למשל בתחום המדיני, אפלטון חקר הרצוי, את האידיאה של המדינה, הדגם הנצחי והמושלם עליו על המדינה להתבסס, ומחקירה זו הסיק באשר לאופן מימוש המדינה, כלומר אפלטון השתמש בשיטת בחקירה רציונליסטית וגזירת מסקנות בצורה דדוקטיבית, משמע, התבונה הנה הכלי להשגת ידיעה באשר לכלל, ומידיעת הכללי ניתן להסיק על מקרים פרטיים, כגון כיצד תמומש המדינה בפועל. מנגד, אריסטו חקר את המצוי, את סוגי המשטרים הקיימים, את טבע האדם, ומשם הסיק באשר לדגם המדינה הרצוי, כלומר שיטת החקירה של אריסטו הייתה אמפרציסטית וגזירת המסקנות נעשתה בדרך האינדוקציה, משמע, ממקרים פרטיים, הנגלים לחושים ולניסיון, הסיק אריסטו על הכללי, על מהות המדינה ודרך מימושה.

ולמרות כל ההבדלים הללו...

אפלטון ואריסטו, המורה והתלמיד, אמנם חלקו אחד על השני בנושאים רבים ומהותיים, כגון, בשאלות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות, בסוגיות הנפש והגוף, פוליטיקה ועוד, אך למרות כל ההבדלים הללו, בהנחות היסוד שלהם יש הרבה מן המשותף.
שני ההוגים חתרו להבין את הממשות, את מה שהווה, את האמת ואת הכלים המשמשים לידיעה בתחומים אלו. גם אפלטון וגם אריסטו יצאו מנקודת הנחה שידיעה, בכל תחום שהוא, שכן הגותם השתרעה על פני תחומים רבים, חייבת להיות ודאית ונצחית, והינה ידיעה של מה שישנו, של מה שקיים באמת ובתמים, ומובן היה לשניהם שעת הושגה הידיעה היא נצחית, שכן מושא הידיעה הנו ממשות קבועה ובלתי משתנה, ממשות נצחית. אצל אפלטון באה לידי ביטוי תפיסה זו באמונתו בעולם האידאות, אותו עולם בו קיימים המושגים האמיתיים, האחדותיים, המושלמים, הנצחיים, האידאות של הדברים, ואדם המשיג ידיעה של אידאה משיג ידיעה של ממשות קבועה ובלתי משתנית. במבט ראשון נראה שאריסטו חולק על תפיסה כזו של הממשות, הרי אריסטו חוקר את העולם,  העולם הנתון לחושים, עולם של שינויים ותמורות, עולם של מניע ומונע ועולם טלאולוגי החותר, במסגרת שינויים ומעבר מן הכוח לפועל, לקראת תכלית, וממנו מסיק מסקנות וידיעה, נשאלת השאלה כיצד אפשרית ידיעה של מה שהינו קבוע ותמידי בעולם של שינויים? התשובה טמונה במושג הצורה של אריסטו. צורה הנה מהותו של עצם, היא מכלול התכונות הנמצאות באובייקט ועושות אותו למה שהוא, הצורה הנה אימננטית, כלומר צורה הנה של חומר מסוים ומובחן, בניגוד לאפלטון הצורה אינה חיצונית לחומר ונמצאת כאידאה כזו או אחרת, אלא הנה נמצאת בחומר עצמו, ניתנת להבחנה ותפיסה, הצורה הנה תכליתית ולרוב היא המגדירה את המטרה , התפקיד של החומר הנידון. וכך ידיעה הנה של צורות, צורות קבועות ונצחיות בעולם משתנה, וכך גם הידיעה הנה קבועה ונצחית. אצל אפלטון זה עולם האידאות, אצל אריסטו זוהי הצורה, אך אצל שניהם זוהי ממשות קבועה, נצחית ובלתי משתנה.
לא רק מבחינה אונטולוגית, בדבר ממשות קבועה ונצחית, חלקו אריסטו ואפלטון השקפות דומות, אלא גם מבחינה אפיסטמולוגית, שניהם ראו במציאות כדבר מה הניתן לחקירה והבנה ע"י האדם, שניהם ראו בממשות כנגישה להכרה האנושית ובלתי תלויה בה, ובמובן זה שניהם ריאליסטים, אפלטון ריאליסט באמונתו בעולם אידאות חיצוני ובלתי תלוי בקיום האדם, אפילו לקיום תכונות אנושיות, כגון צדק, יופי ועוד, יש קיום בלתי תלוי באדם, ואריסטו ריאליסט באמונתו בקיום הצורה של כל דבר ודבר, שאמנם היא אינה קיימת בעולם טרנסצנדנטי, אך גם הצורה נצחית וקבועה ובלתי תלויה בקיום האדם (גם אריסטו גרס שעולם התכונות האנושיות, כמו מוסר וצדק, קיים בלי תלות באדם).
עוד הנחת יסוד מאד חשובה אותה חלקו המורה והתלמיד, הייתה בתפיסת העולם המוחשי כעולם תכליתי, טלאולוגי. שניהם ראו בטבע כבנוי מרמות שכלול שונות ,כמכוון לתכלית עליונה, אצל אפלטון זוהי אידאת האידאות, אצל אריסטו זהו המניע הבלתי מונע. אמנם אפלטון רומז לעולם טלאולוגי פרי יצירתו של אל, דמיורגוס, כאשר האידאות הנן הדגם, ואצל אריסטו אין יד מכוונת שיצרה עולם תכליתי, אלא הטבע עצמו, במהותו הנו תכליתי, אך עדיין שניהם יצאו מהנחת יסוד טלאולוגית.
וכך, אף שאת שני ההוגים אפיינו דרכי חקירה שונות, מסקנות שונות והם חלקו אחד על השני בנושאים רבים, הנחות היסוד של השניים דומות, ברמה הבסיסית של הגותם חלקו אפלטון ואריסטו הרבה מן המשותף.