הסגולה הטובה והאמצע - אריסטו.

"הסגולה הטובה היא , אפוא, תכונת אופי שטיבה לבחור, והשרויה באותו אמצע שאמצעי הוא ביחס אלינו, והמוגדר לפי שיקול הגיוני, וכדרך שיגדירו אדם נבון." [אתיקה ניקומכית 117 א 2]

 

משפט זה לקוח מספרו של אריסטו העוסק באתיקה, פילוסופיה של המוסר, המשפט הנו משפט מגדיר, כאשר הנושא המוגדר הנו הסגולה הטובה. הסגולה הטובה מתייחסת לשלל התכונות שעל האדם להיות ניחן בהן, תכונות המהוות את בסיס הטוב באדם, וכך במסגרת תורת המוסר לשאלה מהי הסגולה הטובה חשיבות עליונה. כמו מורו, אפלטון, גם אריסטו רואה בסגולה הטובה מרכיב הכרחי בחיים טובים, אדם שאינו ניחן בסגולה הטובה אינו יכול להיות מאושר.
בכדי להבין מהי הסגולה הטובה, מה הנו אותו האמצע עליו מדבר אריסטו וכיצד מסייעת בידנו התבונה, יש להבין את מהלך דיונו המלא של אריסטו בנושא הסגולה הטובה, החיים הטובים, החיים המוסריים ובאופן כללי את דיונו של אריסטו בנושא האתיקה והטוב.
טרם דן אריסטו בסגולה הטובה, הוא עוצר בחקירתו ומגדיר מהו הטוב "...ואולי מוטב שנעיין עכשיו בטוב הכולל ונחקור חקור היטב את משמעותו של מושג זה" (אתיקה, ליבס 20), מה הוא הטוב לאדם, ובשביל להשיג הבנה זו אריסטו מנתח את השיח בנושא הטוב, הראוי, השיח המוסרי, ומוצא שעינינו של המוסר הנו העשייה האנושית. בשלב זה אריסטו בוחן את השפה המשמשת לאפיון העשייה האנושית ומוצא שהיא מאופיינת בתכליתיות, שכן להסבר ולהצדקת העשייה נעשה שימוש במילים כגון, בכדי, לשם. אריסטו מאפיין את משפטי המוסר כדבר שבסיסו בהערכה, ומניתוח השפה מוצא ש"טוב" ו"רע" הנם הביטויים להערכה. כפועל יוצא של אפיון השיח המוסרי בעשייה אנושית תכליתית, אריסטו מוצא שטוב הנו "אותו עניין שאליו שואף הכל" (אתיקה, ליבס 15), משמע התכלית העליונה, הטוב העליון, אותם הוא מזהה עם אושר, אותו דבר שהנו תכלית בפני עצמו, שאינו משמש כאמצעי להשגת דבר ושכל הדברים הנם אמצעים להשגתו "...שלימות מעין זו מיועדת בראש ובראשונה לאושר" (אתיקה, ליבס 24), אריסטו מייחס לאושר את נושא השלמות והמספיקות.
זיהוי האושר עם הטוב אינו מספיק כמובן ואריסטו מנסה להסביר אושר מהו ע"י כך שהוא מנסה למצוא את הפועל המייחד את האדם וע"י כך למצות את ההגדרה מתוך הפועל. כפי שלבעל מקצוע יש פועל, מכונאי מזגנים פועלו הנו מכונאות המזגנים, כך גם לאדם יש פועל מסוים. כדי למצוא את פועלו של האדם אריסטו שואל איזו פעולה אופיינית לאדם אך נעדרת משאר היצורים, ההשוואה לשאר היצורים הנה כיוון שפועל, תפקיד, מוגדר באופן יחסי למערכת נתונה. פועלו של האדם הנו ביחס למערכת שגם שאר היצורים החיים הנם חלק ממנה ולכן יש למצוא מהו הדבר שהאדם עושה ששאר חלקי המערכת לא עושים. הדבר המייחד את האדם הנו המחשבה. הפעילות המייחדת את האדם הנה פעילות תבונית. מכאן נגזרת משוואה האומרת, שהטוב העליון הנו תכלית לשמה שהנה אושר שהנו פועלו המיוחד של האדם שהנו פעילות מחשבתית.

כיוון ששיקול הדעת התבוני הנו פועלו של האדם, אדם מממש את מהותו כאשר הוא משתמש בשיקול דעת תבוני. האדם המשתמש נכון בשיקול דעתו יתנהג לפי הסגולה הטובה, יממש את מהותו ולכן הנו אדם טוב. ומהי הסגולה הטובה, היא המידה האמצעית, אין הכוונה לבינוניות אלא לטוב שהנו דבר שאין מה להוסיף או לגרוע ממנו, יש בו שלמות. אפשר להרגיש רגשות רבים, שמחה, פחד, בטחון, ולהרגיש אותם יתר על המידה או פחות מידיי אינו תחושה טובה, התחושה הנכונה הנה בדרך האמצע, להרגיש אותם במידה הנכונה. המידה האמצעית מתייחסת גם בהקשר תזמון, האנשים הקשורים למעשה הנעשה, הדברים המושפעים מהמעשה, תכלית המעשה והדרך בה הוא מבוצע.
אם כן האמצע המדובר עליו הנו האמצע בין שני קצוות קיצוניים, קצוות בפועלו ומחשבתו של האדם, ותכונת האופי הבוחרת באמצע זה הנה הסגולה הטובה. את הסגולה הטובה מדריכה התבונה, שהיא פועלו של האדם, היא, התבונה, המפתח לאושר, או האושר בפני עצמו, בנוסף אריסטו גורס שההנעה המוסרית הנה תולדה של שיקול הדעת התבוני, שיקול דעת מוביל לבחירת מעשים ערכיים, לסגולות הטובות. וכך נקשרת התבונה לטוב ולסגולה הטובה.

יש לציין שאריסטו אינו מתעניין במעשה הבודד אלא בתכונת האופי, דפוס התנהגות שאדם מאמץ לעצמו לאורך זמן.