לייבניץ על המדעים

  

        לייבניץ עסק במדעים ובמתמטיקה ומעיד על עצמו כמי שהרבה לעסוק בהם והוקסם מהדרך בא הם מסבירים את תופעות הטבע באופן מכני, ולכן הוא ניסה להעמיק בשיטה זו על מנת למצוא את ההסברים שבבסיסה, כלומר לייבניץ התחיל את דרכו בפילוסופיה "מכניסטית", פילוסופיה המתארת את העולם, על מרכיביו, כמכונה מורכבת. בהמשך לייבניץ מצא שעל מנת לדעת באשר לסיבות לחוקי הטבע לא די בהסבר של מהות החומר כמתפשט, וחסר הסבר הכוח, כלומר לא די להסביר תהליכים פיסיקליים ע"י חומר מתפשט, יש להסביר אותם גם ע"י כוח. ובנוסף, לא מקבל את ההסבר המכני שניתן ליצורים חיים, המדמה אותם למכונה. לייבניץ ממשיך לבקר את התיאור המכני, ואת הזרם המטריאליסטי, הגורס שכל שקיים הינו חומרי ופיסיקלי, ותבונה ותודעה הנם תולדות של מצבים פיסיקליים, לדידו מצבים תודעתיים לא ניתנים להסבר פיסיקלי.
לייבניץ, בצעירותו, נטה לאטומיזם, הפילוסופיה התופסת גופים מורכבים כבנויים מיחידות פשוטות, בלתי מתחלקות, בעל מספר מועט של תכונות, כגון, גודל, צורה ומשקל, וחזר בו, שכן החומר, הסביל, לא יכול להיות היחידות הבלתי מתחלקות. את האטומיזם הוא הפנה ליחידות שהן כביכול בעלות נפש, יחידות מטפיזיות,  ואינן סבילות, כלומר הוא אידאליסט. צורות אלו, המונדות, מצויות בכל אך עדיין נפש האדם, אליה צורות אלו אנאלוגיות, נעלה יותר. לכל דבר יש נפש, וכל דבר, באשר הוא יש, אינו כלה או מסתיים. המוות אינו אלא למראית עין, הנפש והגוף הנושא אותה משתמרים, רק החלקים הגסים נשחקים עד שנעלמים מחושינו, אך לא כלים. המוות הנו הפסקה של הפעולות הניכרות לחושים ותו לא. אין מוות ואין גלגול נשמות, יש רק שינוי צורה. דבר רוחני אינו נוצר ואינו מתכלה, הוא רק משתנה.. כאן דעותיו באשר למדע, שהובילו אותו לפיתוח גרסה משלו לאטומיזם, העמידו אותו בפני בעיה, כיצד ניתן שעצם אחד, אטום אחד, מונדה אחת, תתקשר עם השנייה. את הפתרון שנתנו תלמידיו של דיקרט, באשר להתערבותו המתמדת של האל, לא קיבל ומצא שהפתרון טמון בהבנה שהבריאה האלוהית נתנה בכל יחידה, לכל "אטום", את מהותה כנוסעת מבפנים בלבד, אך תוך התאמה מלאה ומושלמת לדברים שמחוץ לה. תורתו של לייבניץ שוללת את האינטראקציה מהעולם, ומסיבה אותו לתולדה נראית של הרמוניה אלוהית. עולם הפיסיקה קיים, ההסברים המכניים נכונים, אך הם רק ביטויים לנפשות הנבדלות וההרמוניה השוררת בכל.