הציווי המוחלט של קאנט - סארטר

סארטר הנו אקזיסטנציאליסט וככזה מתמקד בקיום האדם ולא במהותו, האדם קיים, האדם חופשי. כיוון שאין משמעות לאמירה שהאדם במהותו יצור רציונאלי ניתן לומר שאין משמעות לציווי המוחלט שהנו תולדה של שההנחה שהאדם הנו רציונאלי. בנוסף מביא סארטר דוגמא בה יש קונפליקט מוסרי, קונפליקט הבא לידי ביטוי בעובדה שכל אחת מהחלופות הנה ראויה, לאחר הבאת הדוגמא מראה סארטר שבמקרה בו יש קונפליקט שכזה הציווי המוחלט אינו יכול לומר איזו מבין שתי הדרכים צריכה להיות לחוק כללי ולכן אינו תקף. מה שנותר הנו העובדה שאנו חופשיים )אקסיסטנציאליזם( וככאלו עלינו לבחור לעצמנו את העקרונות שלנו ולא בהתאם לציווי מוחלט.

רקע:

ברקע הדברים ניתן לומר שביקורתו של סארטר מופנית כלפי שני היבטים בתורתו של קאנט. היבט אחד הוא זיהוי המוסריות עם היכולת להבין את, ולהיות מונע על-ידי, ההגדרה הכללית/אוניברסאלית/מופשטת של חובות – לפי סארטר, החובות המוגדרות בתור עקרונות אוניברסאליים אינן מדריכות את האדם בכל מקרה קונקרטי, ממשי, שבו הוא צריך לקבל החלטה מוסרית. היבט שני ויסודי אף יותר הוא זיהוי מהות האדם עם התבונה וגזירת המוסר מהתבונה. גזירת המוסר מהתבונה האוניברסאלית, המזוהה עם מהותו של כל אדם באשר הוא אדם, מובילה כמובן לניסוח החובות המוסריות במונחים אוניברסאליים, האמורים לחול על כל אדם בכל מצב, ואינם מותנים במאפיינים הקונקרטיים של בני-אדם שונים ומצבים שונים.

ביתר פירוט:

1. קאנט תופס את המוסריות במונחים של חובות אוניברסאליות:

לפי קאנט השימוש בתבונה המעשית, ולפיכך המוסריות, פירושו קבלה של העיקרון בעל הדרגה העליונה של כלליות – הציווי המוחלט – ושל כללים הנובעים מן הציווי המוחלט (הכללים המבטאים את החובות, כגון האיסור על שקר, על התאבדות, וכו'). הבעיה של גזירת מסקנות לגבי התנהגות ראויה במצבים ספציפיים מתוך הכללים הללו, איננה בעיה מוסרית; זוהי בעיה של כושר שיפוט שאין לו קשר פנימי והכרחי למוסר. כלומר, המחשבה המוסרית לפי קאנט היא כללית, לא ספציפית; היא כרוכה בהבנה וקבלה של כללים, כלומר של מושגים כלליים, ולא בהבנה של אובייקטים (מצבים) ספציפיים.

2. קאנט גוזר את עקרונות המוסר שלו ממושג התבונה:

לפי קאנט, המעשה הוא מוסרי כאשר המניע לפעולה הוא הרצון הטוב ולא הנטייה. הרצון הוא רצון טוב כאשר הוא בוחר להיות מונע על-ידי החוק שאותו מחוקקת התבונה עצמה. כאשר התבונה מחוקקת את החוק לעצמה היא חופשית, ולכן החוק שאותו היא מחוקקת הוא החוק המוסרי. החוק המוסרי בא לידי ביטוי בנוסחים השונים של הציווי המוחלט. לפי הנוסח הראשון של הציווי המוחלט (נוסח החוק הכללי, או האוניברסליזציה), על האדם לשאול את עצמו 'האם היה רוצה שהכלל המעשי שלו יהיה לחוק כללי'. תהליך האוניברסליזציה דורש מהאדם להיות עקבי ברצון שלו. לא יתכן שהאדם ירצה שיחולו על מישהו אחר כללים אחרים מאלה החלים על עצמו, בנסיבות דומות. קנה המידה למעשה מוסרי הוא, אפוא, חוק הסתירה או במלים אחרות הדרישה לעקביות, שהיא-היא הדרישה המינימאלית לרציונאליות. הציווי המוחלט מבטא, אם כן, את הרציונאליות, מעצם הדרישה להכללה. קאנט לוקח את חוק הסתירה כאמת מידה לוגית ומיישם אותו בתחום המוסר.

המוסר הוא מימוש התבונה, שהרי ערכה המוסרי של פעולה מזוהה עם כך, שעיקרון הפעולה הוא "העיקרון הצורני" – כלומר, שהפעולה מונעת על-ידי הרצון הטוב, הווה אומר הרצון לעשות את מה שמוצדק בגלל שזהו מה שמוצדק (= הרצון לעשות את חובתי בגלל שזוהי חובתי, הרצון המניע את הפעולה כאשר זו נעשית מתוך או לשם החובה). רצון כזה הוא אוטונומי – הוא מציית לכללים שהתבונה עצמה מחוקקת, ולא מונע על-ידי נטיות למושאים שהם חיצוניים לתבונה עצמה. הכללים שהתבונה עצמה מחוקקת הם החובות המוסריות למיניהן, הנובעות כולן מהציווי המוחלט – והרי הציווי המוחלט (בנוסחיו השונים) נובע מן התבונה בלבד, באשר הוא מבטא את העקביות/האוניברסאליות/החופש, המזוהים עם התבונה.

התבונה לפי קאנט מזוהה עם המושגים, הכרוכים זה בזה, של עקביות (= חוסר-סתירה) ושל כלליות (הכלליות 'הכללית ביותר' = אוניברסאליות). התבונה המעשית היא לפיכך ההנעה לפעולה על-ידי רעיון העקביות, כלומר על-ידי הדרישה להתייחס למקרים דומים בצורה דומה; ופירוש הדבר להיות מונע לפעולה על-ידי עקרונות, כלומר על-ידי כללים 'כלליים ביותר', אוניברסאליים. שהרי פירושו של 'כלל' הוא, הנחיה לפעולה עקבית: 'בכל מקרה מסוג X, פעל בדרך Y' = 'התייחס למקרים דומים בצורה דומה'. הכלל הכללי ביותר הוא זה שחל על כל מי שמסוגל להיות מונע לפעולה על-ידי כללים, כלומר על כל יצור בעל תבונה מעשית; וכלל זה קובע, שיש להחיל את אותם כללים על כל יצור בעל תבונה מעשית, כלומר להתייחס לכל מי שדומה (דומה בכך שהוא יצור תבוני) בצורה דומה (על-פי אותם כללים). כלל 'כללי ביותר' זה הוא הציווי המוחלט של קאנט: "עשה מעשיך רק על-פי הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". [הנוסח הראשון של הציווי המוחלט].

כמו כן: התבונה המעשית לפי קאנט מזוהה עם החופש – התבונה מאופיינת כאוטונומית, כלומר היא-עצמה קובעת את כלליה; שהרי כלליה נובעים מרעיון העקביות/הכלליות, המזוהה עם התבונה עצמה. כלומר, כאשר אדם פועל לפי כללים הנובעים מהציווי המוחלט, הוא פועל לפי כללים שהוא חוקק לעצמו [וזאת בניגוד לפעולה לפי כללים מעשיים תוכניים, שבהם מושא מסוים של נטייה קובע את תוכן הכלל, ולפיכך הפעולה אינה חופשית באופן מלא, כלומר אינה אוטונומית]. ומכאן הנוסח השלישי של הציווי המוחלט: "אם יש ציווי מוחלט ... אין הוא יכול לצוות לאדם אלא שיעשה הכל מתוך כללים מעשיים של רצונו, בחינת רצון שכזה שיוכל גם כן לרצות לחוק חוקים כלליים לעצמו".

כמו כן: כאשר אדם פועל לפי הציווי המוחלט (למשל, בנוסח הראשון של הציווי המוחלט) הרי הוא נותן קדימות ל-"עיקרון הצורני", כלומר לעיקרון של עשיית מה שמוצדק לפי התבונה בלבד, כלומר לעיקרון של העקביות/הכלליות, על-פני כל "עיקרון תוכני", כלומר על-פני כל כלל מעשי של זריזות או פיקחות המקבל את תוכנו ממושא מסוים שאליו יש לאדם נטייה. מכאן, שהוא מתייחס לתבונה שלו בתור תכלית עליונה (תכלית לכשעצמה), שאין להכפיפה לכל תכלית אחרת, כלומר אין להתייחס אליה בתור אמצעי-בלבד לכל מושא-של-הנטיות. מכאן, שהוא מתייחס אל עצמו, בתור בעל-תבונה, כאל תכלית-לכשעצמה, ושולל התייחסות אל עצמו בתור אמצעי-בלבד להגשמת מושאי הנטיות. אולם מכיוון שכל יצור בעל תבונה אחר (כל אדם אחר) הוא דומה, מבחינה זו שהוא בעל תבונה, לאדם שבו מדובר, הרי רעיון העקביות (להתייחס לדומים באופן דומה) מחייב אותו להתייחס גם לכל יצור בעל תבונה אחר כאל תכלית-לכשעצמה, ולשלול התייחסות אליו בתור אמצעי-בלבד להגשמת מושאי הנטיות. ומכאן הנוסח השני של הציווי המוחלט: "עשה פעולתך כך שהאנושות [קרי, התבוניות], הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד".

בסיכום:

המוסר הוא מימוש התבונה המעשית, שהרי ערכה המוסרי של פעולה מזוהה עם כך, שעיקרון הפעולה הוא "העיקרון הצורני" – כלומר, שהפעולה מונעת על-ידי הרצון הטוב, הווה אומר הרצון לעשות את מה שמוצדק בגלל שזהו מה שמוצדק (= הרצון לעשות את חובתי בגלל שזוהי חובתי, הרצון המניע את הפעולה כאשר זו נעשית מתוך או לשם החובה). רצון כזה הוא אוטונומי – הוא מציית לכללים שהתבונה עצמה מחוקקת, ולא מונע על-ידי נטיות למושאים שהם חיצוניים לתבונה עצמה. [לעומת זאת, רצון הטרונומי הוא רצון שאינו מוסרי; זהו רצון המודרך על-ידי משהו שהוא חיצוני לעצם היכולת התבונית של הצדקה, כלומר רצון המונע לא על-ידי השיקול של מה שמוצדק, אלא על-ידי המשיכה, הנטייה, למושא מסוים, או בסופו של דבר על-ידי השאיפה להגשים נטיות, כלומר השאיפה 'להצליח' – השאיפה לאושר]. הכללים שהתבונה עצמה מחוקקת הם החובות המוסריות למיניהן, הנובעות כולן מהציווי המוחלט – וכפי שראינו לעיל, הציווי המוחלט (בנוסחיו השונים) נובע מן התבונה בלבד, באשר הוא מבטא את העקביות/האוניברסאליות/החופש, המזוהים עם התבונה. כלומר, מושג האוטונומיה הוא המושג המקשר בין התבוניות לבין המוסריות.

ביקורתו של סארטר על קאנט

רקע ביחס לעמדתו של סארטר: מהות וקיום

כדי להבין את עמדתו של סארטר לגבי מושג החירות כדאי להבין את היחס בין מהות וקיום.  מרבית התפיסות הפילוסופיות – כולל זו של קאנט - מגדירות מהות שקודמת לקיום. למה הכוונה בדברים אלה? מהות היא התכונה שעושה את הדבר למה שהוא. ללא התכונה המהותית לא יתקיים הדבר. (לדוגמא- הכדור הוא עגול- היות עגול היא תכונה מהותית לכדור שבלעדיה לא יהיה כדור).

כך, האומן אוחז באידיאה של הדבר אותו הוא עומד ליצור, מהות התמונה או הפסל מצויה בשכלו וקודמת לקיומם במציאות, כמו שדמותו של האדם מצויה, לפי תפיסות דתיות, בשכלו של האל רגע לפני הופעתו הקונקרטית.

סארטר מסכים שעבור החפצים והטבע קיימת מהות שקודמת לקיומם, אך לא כך לגבי האדם. לדעתו, קביעה של מהות שקודמת לקיום האדם מגדירה אותו מראש ואינה מאפשרת שינויים או בחירה חופשית. לפי סארטר, תפיסות המקדימות את מהות האדם לקיומו הקונקרטי יוצרות דמות סטטית של אדם שאינה מאפשרת דינמיות ושינויים. לפי ביקורתו של סארטר, תפיסות שמגדירות את מהות האדם הופכות כל אדם קונקרטי לדוגמא פרטית של מושג כללי.

מסיבות אלה ואחרות קובע סארטר שקיומו של האדם קודם למהותו. הוא טוען שהאדם ראשית נזרק לעולם ואחר כך מגדיר הגדרות. האדם מגדיר הגדרות ובכך יוצר את עצמו.

עיקרי התשובה: הביקורת של סארטר על קאנט:

1.    סארטר מתנגד לציווי המוחלט של קאנט משום שהציווי המוחלט הוא חוק מוסרי מופשט ואוניברסאלי, הנגזר מתפיסה מסוימת של מהות האדם – זיהוי מהות האדם עם התבונה. אמנם קאנט מזהה את התבונה עצמה עם החופש; אולם לפי סארטר, הזיהוי הקאנטיאני של התבונה עם כלליות (או אוניברסאליות) ועקביות הוא מנוגד לניסיון לזהות אותה עם החופש; ומכאן גם, שגזירת חוקים מוסריים כלליים (הציווי המוחלט, והחובות הנגזרות ממנו) מהתבונה – גזירה התלויה מצדה בזיהוי התבונה עם כלליות ועקביות – מנוגדת לניסיון לזהות את התבונה עם החופש. במלים אחרות ניתן לומר, שלפי סארטר קאנט 'נכשל' בניסיון שלו לתפוס את המוסר בתור ביטוי לחופש של האדם, וכשלון זה נובע מכך שקאנט מנסה בעת ובעונה אחת לתפוס את המוסר בתור ביטוי לתבונה המזוהה עם כלליות ועקביות.

משמעות טענותיו של סארטר היא שהאדם חופשי על פי הגדרה (היות אדם שקול במשמעותו לחירות), או כלשונו "האדם נידון לחופש". האדם יכול, באופן עקרוני, לבחור את בחירותיו בכל פעם מחדש ואין "עמוד אש" או לוחות הברית (או ציווי מוחלט כלשהו) שמנחים אותו בכך. האדם הוא מה שיעשה מעצמו והאחריות לחייו ולבחירותיו היא שלו בלבד. הציווי המשתמע מדבריו של סארטר הוא "בחר את בחירותך". אין דבר שקובע את האדם מראש, או שמונע ממנו ליצור ערכים חדשים להם יהיה אחראי. להיות אדם אותנטי, משמע לבחור את בחירותי ולהיות אחראי להן. 

פירוט נוסף של היבט זה של הביקורת – הקיום קודם למהות:

-        סארטר: "מה שמשותף בין אמנות למוסר, שבשניהם יש לנו עניין עם יצירה והמצאה. אין אנו יכולים להחליט אפריורי מה צריך להיעשות. ....[האדם] חייב להמציא את החוק לעצמו. ... האדם עושה את עצמו: אין הוא מוצא מן המוכן; הוא עושה את עצמו על-ידי בחירת המוסר שלו, ואין הוא יכול אלא לבחור במוסר – כזה הוא לחץ הנסיבות עליו. אנו מגדירים את האדם רק ביחס למעורבותו, כך שזה אבסורד להוכיח אותנו על חוסר השחר שבבחירתנו.   .... קאנט הצהיר שהרצון לחופש הוא גם לחופש לעצמי וגם לחופש הזולת. אני מסכים. אולם הוא חושב שערכים צורניים וכלליים בלבד דיים לכינון המוסר; אנו חושבים להיפך. עקרונות מופשטים מדי מתמוטטים כשבאים להגדרת מעשים. נפנה שוב לדוגמה של אותו סטודנט: בשם איזו סמכות, בשם איזו תורת מוסר הוא יכול לעזוב את אמו או להישאר איתה? אין כל דרך לחרוץ משפט. התוכן הוא תמיד מוחשי, ומשום כך הוא בלתי חזוי – יש להמציאו תמיד מחדש. הדבר היחיד שיש להתחשב בו הוא אם המצאה זו נעשתה בשם החופש." "הינך חופשי, ושומה עליך לבחור, או במלים אחרות – להמציא [את המוסר שלך]. "

-        כלומר: סארטר דוחה כל הגדרה של מהות האדם. האקזיסטנציאליזם מתמקד בקיום ולא במהות. האדם קיים, וסוף פסוק, ואין שום צורך או טעם לשאול לאפיון המהותי שלו. אין אפיון כזה. לפיכך, סארטר אינו יכול לאמץ את האפיון של קאנט שהאדם הוא במהותו יצור תבוני, שהמוסריות שלו אמורה לנבוע מן התבוניות שלו; ולכן הוא לא יכול לקבל את הציווי המוחלט המבטא את הרעיון הזה. לפי סארטר, ציוויים מוחלטים אינם חלים על בני-אדם וכל אדם נותר חופשי לגמרי להמציא לעצמו את העקרונות שלו. "אבסורד הוא להוכיח אותנו על חוסר השחר שבבחירתנו".

2.        הביקורת הספציפית יותר של סארטר על קאנט טוענת שהציווי המוחלט הוא צורני או מופשט, ואינו מאפשר בפועל להעדיף חובה אחת על פני אחרת. לפי קאנט ניתן לגזור חובות שלמות ובלתי שלמות מהציווי המוחלט ואף ניתן לדרג ביניהן. סארטר כאמור מתנגד לעמדה כזו שלפיה ניתן להעדיף אפריורי (מראש) חובה אחת על פני האחרת. הסיפור שמספר סארטר על הסטודנט מדגים את הביקורת הזו: סארטר מראה באמצעות דוגמה זו שאפשר לגזור את שתי אפשרויות הפעולה מהציווי המוחלט, ובכך בעצם אין הכרעה ביחס לפעולה הנדרשת.

כלומר: הציווי המוחלט (הן בנוסח האדם כתכלית, והן בנוסח החוק הכללי) אינו יכול לתת הדרכה בכל מקרה של התנגשות בין חובות:

-        סארטר מבקר את הציווי המוחלט בנוסח האדם כתכלית: "האתיקה של קאנט אומרת: 'לעולם אל תנהג בשום אדם כבאמצעי, אלא כבתכלית בלבד'. ... אם כך: אם אשאר עם אמי אהפוך אותה לתכלית ולא לאמצעי אבל בדומה לכך אני בסכנה שאשתמש באלה הלוחמים למעני כבאמצעי. ונהפוך הוא, אם אצא לעזרת הלוחמים, יהיו הם התכלית ואילו אמי תהיה האמצעי. אם ערכים אינם ודאיים, אם הם מופשטים מכדי לתת מענה למקרה הממשי הנדון ..."

-        ביקורת זו משולבת עם ביקורת על הציווי המוחלט בנוסח החוק הכללי: הצעיר המתואר כאן מצוי בקונפליקט: הוא יודע שמוטלות עליו שתי חובות, ושאי-אפשר לבצע את שתיהן כאחת: החובה כלפי האם והחובה כלפי המולדת. סארטר סבור שאיש בעולם לא יוכל לומר לצעיר איזו משתי החובות חשובה יותר. אולם הצעיר חייב להחליט. אך כל אחת משתי החלופות ראויה באותה המידה כמו האחרת. הצעיר לא יוכל, אפוא, להחיל את הציווי המוחלט ולומר שבחירתו בדרך אחת ולא בדרך השנייה צריכה להיות לחוק כללי. אין לומר "כבד תמיד את אביך ואת אמך" כשם שאין לומר "תמיד עליך להילחם למען חירותה של ארצך הכבושה". הבחירה צריכה להיות חופשית ו-"שום חוק של מוסריות כללית לא יראה לך את דרכך".

בסיכום

מן הניסוח של סארטר משתמע שכל בעיה מוסרית היא דילמה שאין לה פתרון תבוני. לא מדובר רק במקרים מיוחדים של התנגשות בין חובות; לא ניתן להסיק את הפתרון למקרה קונקרטי כלשהו מתוך עקרונות תבונה כלליים. קאנט, לעומת זאת, מאמין בכוחה של התבונה לפתור דילמות, ולכן לדידו אין דילמות שאינן בנות פתרון. סארטר מודה מראש בתבוסת התבונה, היכן שלדעת קאנט אין לה שום סיבה להיכנע.