ארוס - סוקרטס

ארוס, אל האהבה והתשוקה, האל בו מתגלמת האהבה על מובניה הרבים, נידון בהרחבה בדיאלוג "המשתה". בדיאלוג נעשה ניסיון ע"י כל אחד מהנואמים להבין את ארוס, האל, פשוטו כמשמעו, אך ההבנה אינה חסרה תכלית, או רק לתכלית הכרת האל, ומשמשת את אפלטון במסגרת המשנה האפיסטמולוגית והמטפיסית שלו.  

בהבנת מהותו של האל ארוס גלומה הבנת המושג ארוס, והבנת המושג ארוס מקושרת להבנת המושג אהבה. את ארוס ניתן להבין כביטוי לאהבה ולאהבה חשיבות ניכרת במשנתו של אפלטון, הרי החיפוש אחר ידיעה הנו נר לרגלי הפילוסוף, כלומר לידיעה ערך בפני עצמו, ואכן ניכרת חשיבות האהבה בדברי סוקרטס "בפי שגורה הטענה כי אינני בקי בשום דבר אלא בענייני אהבה" (ליבס ב, עמ' 98), כלומר סוקרטס, התגלמות אידיאל הפילוסוף, מסכם את כלל ידיעותיו, את סכום חקירותיו, כבקיאות באהבה ולכן כבקיאות בארוס, האל, או המושג המגלם את האהבה.
בדיאלוג "המשתה" נישאים נאומים בשבחו של ארוס, נאמרים דברים המבטאים את תפיסת הנואם בדבר האל וכמובן בדבר המושג, ארוס. סוקרטס הנו הנואם האחרון (למעט אלקיביאדס) ובדבריו גלומים עיקרי המושג. כל הנואמים טרם סוקרטס מדברים, או על התועלת שבארוס לאדם, למשל פידרוס מסכם ואומר "אין כמוהו (ארוס) מסייע את בני האדם שיקנו להם סגולה טובה..." (ליבס ב, עמ' 101), או על סגולותיו הטובות של ארוס עצמו, כדברי אגאתון "ארוס הוא קודם כל בעצמו יפה וטוב מאין כמוהו.." (ליבס ב, עמ' 121), אך בדברי כולם ניכר ומודגש הפן של האהבה שבארוס.
בשלב זה בדיאלוג עולה לנאום סוקרטס, ולאור נאומו של סוקרטס יש להבין את עיקרי המושג ארוס, במיוחד אם להאמין לדברי סוקרטס עצמו "...כלומר לשמוע את האמת בדבר ארוס, שתיאמר במילים ופסוקים ככל אשר יעלו על שפתי" (ליבס ב, עמ' 123). סוקרטס, שנואם לאחר אגאתון, משבח את דבריו ומיד מנגח את עיקרי דבריו והשבח שחולק אגאתון לארוס, שלא בהם מצויה מהותו של המושג. בדבריו של אגאתון מסתתרת סתירה, הרי כל אחד משתוקק אל מה שאין בו, ובהיות ארוס בעל תכונות נעלות כיופי וחוכמה, אין זה הגיוני שישתוקק  להן, ולכן משתמע שעצם המושג ארוס חסר את התכונות הללו. מכאן מציג סוקרטס את המושג ארוס ע"י סיפור דיאלוג שהיה לו עם אישה ושמה דיוטימה, היא אשר לימדה אותו רבות בענייני אהבה והיא אשר לימדה אותו באשר לארוס.
ארוס הוא דמון, ישות שבין אדם ואל, המתווכת בין שני האחרונים. ארוס הנו בן לעניות ולשפע ומכאן גם נובעות תכונותיו, תאב תבונה, תר אחר היופי והטוב, בין חוכמה לחוסר דעת, בין שפע למחסור, לא בן תמותה ולא בן אלמוות. הדואליות שבארוס הנה גם המגבלות שלו וארוס מודע למגבלותיו. הידיעה באשר למגבלות שלו עצמו הנה הכוח המניע לשאיפותיו של ארוס. הרי מי שיש לו הכל לא ישאף לדבר, ובהשאלה, החכם לא יתור אחר חוכמה.

ארוס הוא אהבת היפה, החוכמה בהכרח יפה ומכאן שארוס שואף לחוכמה "החכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס הוא אהבת היפה, עד שבהכרח ארוס שואף לחוכמה..." (ליבס ב, עמ' 130).  טבעו זה של ארוס הופכו לטבעו של האוהב, של זה ששואף ליפה, להיות היפה שלו. הטוב הרי הוא יפה והמושג ארוס מייצג את שאיפת האדם, האוהב, לטוב, שאיפתו לאושר "ארוס הוא רצון האדם שהטוב יהיה לו תמיד" (ליבס ב, עמ' 133).
אך המושג ארוס הוא אף מעבר לשאיפת האדם לטוב, או לאושר, המושג ארוס מדבר על הכוח המניע באדם להתפתחות הנפש ועלייתה במדרגות ההכרה, המושג מגלם בתוכו את המעבר מאהבת היופי הארצי לאהבה היופי האלוהי, או אידאת היופי \ הטוב. הארוס הנו המושג המתאר את הכוח המניע, באדם בן תמותה, לעבר האידיאה הנצחית, הקיימת, הבלתי משתנה, בלתי מתכלה, ובלתי מושגת.