הוכחת קיום האל - דיקרט

         להוכחת קיומו של האל חשיבות מרובה, לא רק שהוכחה זו ממלא את אחת המטרות אותן הציב לעצמו דיקרט כאשר כתב את "הגיונות" אלא היא הכרחית להוצאת ההוגה של דיקרט מהסוליפסיזם בו הוא נמצא בתחילת ההיגיון השלישי.
בתחילת ההיגיון השלישי דיקרט סוקר את הידוע לו ומגלה שישנה אמת ודאית אחת בלבד שהנה הקוגיטו. מאמת זו ומדרך הבנתה מחולצים הקריטריונים לאמת: בהירות ומובחנות "..שכל הדברים שאנו משיגים בברירות ובהבחנה רבה, כולם אמיתיים הם" (אור עמ' 64).
לכל האמנות, מלבד הקוגיטו, דרושות שתי ערובות נוספות מעבר לבהירות ומובחנות, ערובות אלו הנן קיומו של אל ושאל זה אינו רמאי "כי בלא ידיעת שתי האמתות הללו אין אני רואה אפשרות לעצמי להיות פעם בטוח באיזה דבר שהוא" (אור עמ' 66).
דיקרט יוצא למשימה של הוכחת קיום האל כאשר בידיו הקוגיטו, שהנו פרי תהליך התבוננות פנימית, המספק לו ידיעה להיותו קיים כדבר חושב. עליו לפסוע מהעולם הפנימי לעולם חיצוני, הקיים בלא תלות במחשבותיו.
על מנת לעשות זאת דיקרט מחפש דבר מה, הקיים בוודאות בפנימיותו, המחייב מקור חיצוני, תהליך המסתמך על הקשר סיבתי בין תולדה ידועה (דבר מה הקיים בפנימיות) לסיבה מחויבת ומחוללת (הגורם החיצוני).
מכאן דיקרט דן בהקשר שבין מושגים, אידאות והמקור שלהם. כאשר אידאה מייצגת מחשבה, משהו הנתפס ע"י הסובייקט באופן בלתי אמצעי. כל אידאה הנה אידאה של משהו ומייצג את המושא שלה, בכך האידאה הנה כאין דימוי. בנוסף לכל אידאה סיבה, דבר מה המחולל אותה, חלקן טבועות באדם, חלקן תולדה של גורם חיצוני וחלקן פרי הדמיון (אור, עמ' 68). לדידו של דיקרט רק את האידאה אנו תופסים באופן ישיר, את המושאים רק בצורה עקיפה. כלומר, בקיום המושאים אני יכול לפקפק אך לא בקיום האידאה.
בשלב זה הקשר הסיבתי, בדבר האידאות, הופך להיות מרכיב מרכזי, מפתח להמשך טיעונו של דיקרט. את האידאות אנו תופסים ביחס לסיבה כלשהי, משהו שבקשר אליו האידאה הנה אידאה של משהו. להקשר הסיבתי דיקרט מוסיף יחס כמותי באומרו "בסיבה הפועלת הכוללת צריכה להיות לפחות במידה כזו של ממשות שיש בתולדה שלה" (אור, עמ' 75), משמע, לא רק שהיש לא יכול להיווצר מהאין, אלא יותר לא יכול להיווצר מפחות. דברים אלו (הסיבתיות והיחס הכמותי) נוגעים בממשות המושגים, האידאות. דיקרט מדבר על כמה סוגי ממשות, ממשות אובייקטיבית, כלומר התפיסה של הסובייקט, האני החושב את האידאה. ממשות צורנית, כלומר הקיום של המושג בעולם שמחוץ לסובייקט. וממשות מובהקת, כלומר ממשות של דבר שדרגת הממשות שלו יותר גבוהה מזו הנחוצה ע"מ ליצור את התולדה. 
ברור לו, לדיקרט, שאם יוכל להוכיח שחלק מן האידאות נוצרות מגורם חיצוני יוכל להוכיח גם קיום של דברים חיצוניים, כלומר דיקרט שואל את השאלה, האם יתכן שכל האידאות הנם פרי המחשבה.
בשלב זה דיקרט סוקר את האידאות המצויות בו ומוצא שיתכן וכולן מקורן בו עצמו, לאף אחת מהן אין דרגת ממשות צורנית העולה על  דרגת הממשות האובייקטיבית שלה בהוגה כיש חושב. כך מוצא את עצמו דיקרט נשאר אך ורק עם המושג של האל, אשר לגביו צריך לברר האם יתכן ומקורו הנו ממנו עצמו או מגורם חיצוני "וכך נשאר רק המושג האחד של אלוהים שצריך להתבונן בו אם אין מכיל דבר שאי אפשר היה לו לבוא ממני עצמי" (אור, עמ' 84).
חשוב להבין כיצד מבין דיקרט את מושג האל, לדידו האל מייצג משהו אינסופי בזמן ובמרחב, יודע כל, מושלם "אני משיג אלוהים נעלה מכל, נצחי, אין סופי, בלתי מתחלף, יודע את הכל, כל יכול, בורא הכל..." (אור עמ' 74), המושג עצמו מכיל ממשות אובייקטיבית רבה ביותר "מכיל בתוכו (מושג האל) מידה רבה יותר של ממשות אובייקטיבית מכל מושג אחר" (אור, עמ' 86).
מכן נובע שקיומו האובייקטיבי של מושג האל עולה על קיומו הצורני של דיקרט ולכן לא יתכן שדיקרט עצמו (ההוגה) הנו סיבת המושג, האידאה.
בתהליך של אקסיומות וטיעונים תקפים (שתוקפם נובע מחקירת ההיגיון השלישי), מהם נובעת מסקנה שהנה בהכרח אמיתית, מסיק ומוכיח דיקרט את קיום האל, אקסיומות, טענות ומסקנה:

1.        אקסיומה* – לכל דבר יש סיבה.

2.        אקסיומה -  לסיבה יש ממשות לפחות כמו המסובב.

3.        אקסיומה - יש לא יכול להיווצר מאין.

4.        אקסיומה - יותר לא יכול להיווצר מפחות.

1.        אני יש לא מושלם.

2.        יש בי אידאה של יש מושלם,  תפיסה אובייקטיבית של יש מושלם.

3.        אידאה הנה תולדה של דבר המכיל לפחות אותה מידת ממשות.

4.        הממשות הצורנית שלי הנה פחותה מהממשות האובייקטיבית של אידאת השלמות.
לכן:

1.        אינני סיבת המושג, היש המושלם.

2.        אלוהים הנו יש מושלם.

סיבת מושג המושלם היא אלוהים.
אלוהים קיים.

 בהוכחת קיום האל יש כמה וכמה נקודות חולשה:

1.        הטיעון לוקה במעגליות – בהיגיון השלישי דיקרט טוען שהדברים אותם הוא תופס בבהירות ומובחנות הנם אמיתיים. לאחר מכן הוא ממשיך וטוען לקיומו של אל שאינו רמאי הדרוש שקיומו דרוש להסרת הספק של השד הרמאי, לבסוף דיקרט מצהיר שללא ידעה בדבר קיומו של אל שאינו רמאי אף אחת מהתפיסות שלו אינה וודאית. נוצר טיעון מעגלי, בדומה לטיעון זה:

1.        השמים כחולים כיוון שהם מחזירים את אור הים הכחול.

2.        הים כחול כיוון שהוא מחזיר את אור השמיים הכחולים.

2.        סובייקטיביזם – בדיקרט יש את אידאת האל, כמשהו אין סופי, מושלם "אני משיג אלוהים נעלה מכל, נצחי, אין סופי, בלתי מתחלף, יודע את הכל, כל יכול, בורא הכל..." (אור עמ' 74). אך מדוע להניח שאידאה זו קיימת בכל אדם באשר הוא, האם אנשים שגדלו בתרבות בה אין מושג של אל אחד, כל יכול, בורא הכל, יחזיקו באידאה כזו. לטעמי טיעונו של דיקרט נשען על מושג שהנו פרי התרבות ולא ההוויה האנושים באשר היא.

3.        ההוכחה מובאת כטיעון תקף, טיעון בו המסקנה נובעת בהכרח מן ההנחות, טיעון שאין מצב בו ההנחות אמיתיות והמסקנה שקרית. נשאלת השאלה האם ההנחות של דיקרט אמיתיות, האם האקסיומות עליהן נשענות ההנחות אכן אמיתיות, נבחן כמה אקסיומות:

1.        יותר לא יכול להיווצר מפחות - משמע, תפיסת משהו אינסופי לא יכולה לבוא מדבר סופי. אך האם זה נכון, האם לא יותר פשוט להניח שתפיסה של דבר מה אינסופי הנה שכלול של תפיסה קיימת של דבר סופי? באם זה נכון אז אין חובה שתפיסת האלוהים כדבר מה אינסופי תהייה קודמת לתפיסה שלנו את עצמנו כדבר סופי.

2.        יש לא יכול להיווצר מאין – זה אינו דבר אותו אנו יודעים בצורה אפריורית כפי שמתבקש במהלך הטיעון של דיקרט ולכן לא ניתן להישען על אקסיומה זו במהלך הטיעון.