חולשת הרצון

'חולשת הרצון' היא מצב שבו אדם מסכים בכנות לעיקרון מוסרי מסוים (במלים אחרות, האדם מקבל עמדה מוסרית מסוימת), ובכל זאת אין לו מוטיבציה (הניעה), או אין לו מוטיבציה מספיקה, לפעול בדרך שתגשים או תממש את מה שנכון מבחינה מוסרית לפי עיקרון זה. במילים אחרות, רצונו של אדם הוא 'חלש', כאשר הרצון לא מציית לעיקרון המוסרי המקובל על אדם זה. ניתן גם לומר, שבמצב כזה יש לאדם שתי מוטיבציות סותרות – המוטיבציה לנהוג באופן מוסרי, והמוטיבציה לממש תשוקות או אינטרסים כלשהם; והמוטיבציה השניה היא חזקה מהראשונה.

המושג של חולשת הרצון הוא משמעותי בין היתר על רקע המחלוקת בין העמדות המטא-אתיות של אקסטרנליזם ואינטרנליזם. לפי האקסטרנליזם, היחס בין ההלכה המוסרית לבין המעשה הוא חיצוני: עקרונות מוסריים משמשים נימוקים לעשייה, אך לכשעצמם אין הם מניעים את האדם המחזיק בהם לפעול. העקרונות נותנים הצדקה לסוגים מסוימים של התנהגות, אך ההנעה (המוטיבציה) להתנהג בדרך זו באה ממקור נפרד. כלומר, לפי האקסטרנליזם חולשת הרצון היא אפשרית: אין שום מניעה הגיונית לכך, שאדם מסוים יקבל עמדה מוסרית מסוימת (יחשוב שעמדה זו מוצדקת, ושמוצדק לפעול בדרכים הנובעות מעמדה זו) ובכל זאת לא תהיה לו מוטיבציה (או לא תהיה לו מוטיבציה מספקת, המתגברת על מוטיבציות 'נגדיות') לפעול בדרכים הנובעות מעמדה זו. לעומת זאת, לפי האינטרנליזם, היחס בין ההלכה המוסרית לבין המעשה הוא פנימי. העיקרון המוסרי מהווה טעם פנימי לעשייה, במובן זה שמי שמודה בעיקרון המוסרי מקבל אותו, בכך, בתור מה שמניע את עשייתו. אין כאן הבחנה בין 'הצדקה' לבין 'הנעה' – לא דרוש שום גורם הנעתי נוסף למעבר מן ההלכה אל המעשה, מעבר לקבלת העיקרון המוסרי. כלומר, לפי האינטרנליזם חולשת הרצון אינה אפשרית (או שצריך לתת לה פירוש שונה מההגדרה שניתנה בתחילת ההסבר הנוכחי): לא יתכן, מבחינה הגיונית, לומר על אדם מסוים, שהוא גם מקבל עמדה מוסרית מסוימת וגם אין לו מוטיבציה (או אין לו מוטיבציה מספקת) לממש אותה.

לפיכך, האינטרנליסטים צריכים להסביר את כל התופעות הנראות לכאורה כתופעות של חולשת הרצון, בתור משהו אחר, או כאמור לתת למושג 'חולשת הרצון' פירוש שונה:

לפי גישתו של סוקרטס: סוקרטס מכחיש את קיומה של חולשת הרצון. לפי סוקרטס, אם אדם חסר  הנעה לעשות את הטוב, הרי זה רק בגלל שהוא לא באמת מקבל - מכיוון שהוא לא באמת מבין - את העמדות המוסריות הרלבנטיות, כלומר הוא לא מבין את מהות הטוב. סוקרטס סבור, שהידיעה של העיקרון המוסרי הנכון היא תנאי הכרחי ומספיק להנעה להתנהג לפי עיקרון זה, כלומר קיים קשר בל-יינתק בין ההלכה המוסרית לבין המעשה. המידה הטובה פירושה ידיעה, כך שדי לדעת מהי המידה הטובה כדי לנהוג על-פיה. מכאן, שההנעה המוסרית, כמו השיפוט המוסרי, מבוססת על השכל בלבד, ואותו שיקול שכלי שמראה שדרך התנהגות מסוימת היא מוצדקת, מספק לאדם את ההנעה לנהוג בדרך זו. שהרי: מי שמבין מהו 'הטוב' באופן כללי, מבין בכך מהו 'הטוב' עבור עצמו. הבנת הטוב פירושה הבנה, מהם החיים הטובים – או במלים אחרות, מהו המצב הטוב, הבריא, של נפש האדם. מצב טוב של הנפש הוא מצב של בריאות, כלומר שגשוג, הצלחה, אושר, של הנפש. והרי בהכרח, כל אדם רוצה שיהיו לו חיים טובים, כלומר שתהיה לו נפש בריאה, ומכאן שיהיה מאושר. לכן, כל מי שמבין מהם החיים הטובים, יהיה בהכרח מונע לממש אותם, כלומר יהיה בעצמו טוב. חיים טובים אינם חיי תענוגות, עושר או בריאות, אלא החיים של אדם צדיק וטוב: ההתנהגות המוסרית בעצמה עושה את החיים לטובים.

לפי גישתו של הייר חולשת הרצון היא תמיד ביטוי לאי-יכולת נפשית, ולכן התנהגות המפגינה חולשת רצון אינה שייכת לתחום המוסר, כלומר לא חלה עליה אחריות מוסרית. במלים אחרות, הייר מכחיש את קיומה של חולשת הרצון במובן שהוצג לעיל – מצב שבו אדם מסכים בכנות לעמדה מוסרית מסוימת, ובכל זאת אין לו הנעה (או אין לו הנעה מספקת) למימוש עמדה זו – ובמקום זאת מציע להבין את חולשת הרצון במונחים של אי-יכולת נפשית, הפותרת את הפרט מאחריות מוסרית למעשיו (או למחדליו). לפי הייר, אדם שחסר הנעה (או חסר הנעה מספקת) לעשות את הטוב,  כן מקבל את העמדות המוסריות הרלבנטיות לגבי 'הטוב' וכן מונע לממש את אותן עמדות, אולם הוא אינו יכול (אינו מסוגל) לבצע את המעשים הנובעים מעמדות אלו. בתור פרסקריפטיביסט, הייר דוגל בהכרח באינטרנליזם – לקבל עמדה או עיקרון מוסרי מסוים, לפי הפרסקריפטיביזם, פירושו להסכים בכנות ל'פקודה' (להנחיה, לציווי) לפעול בדרך מסוימת (שהרי משפטי המוסר הם, לפי הפרסקריפטיביזם, לא תיאורי-מציאות אלא ציוויים); והרי לקבל ציווי מסוים פירושו להיות מונע להתנהג לפיו. עמדת הייר היא: 'להסכים לעיקרון מוסרי פירושו להתנהג לפיו' – אך רק אם מתמלאים התנאים הבאים: א. כנות – הפועל מסכים בכנות לעיקרון המוסרי. ב. הזדמנות – השעה כשרה לביצוע המעשה. ג. יכולת פיזית – בכוחו הפיזי של הפועל לבצע את המעשה. ד. יכולת נפשית – הפועל מסוגל, מבחינה פסיכולוגית, לבצע את המעשה.

על רקע זה, הייר מסביר את מה שנראה לכאורה בתור חולשת הרצון, כמצב של 'חוסר יכולת'. כלומר, אם אדם מסכים בכנות לעיקרון מוסרי (לציווי), ובכל זאת לא מתנהג, בפועל, לפי ציווי זה, הרי זה יכול להיות רק בגלל שהוא לא יכול לבצע את המעשה הנדרש. ואם לא מדובר באי-יכולת פיזית (האדם לא נתון באזיקים, המעשה הוא לא מעבר לכוחותיו הפיזיים, וכו'), הרי זו חייבת להיות אי-יכולת נפשית (האדם אינו מסוגל, מבחינה פסיכולוגית, לבצע את המעשה). בסיכום, הייר טוען שמה שנראה בתור 'חולשת הרצון', צריך לפרש אותו בתור 'אי-יכולת נפשית'. ההבדל בפרשנות הוא לא רק 'סמאנטי': אם אנו טוענים שאדם גילה 'חולשת רצון', הרי אנו מטילים עליו את האחריות המוסרית לכך שהוא לא עשה את מה שהוא יודע שנכון לעשות – מוטלת עליו אשמה. לעומת זאת, אם אנו טוענים שאדם לא עשה מעשה מסוים בגלל שהוא לא יכול, מבחינה פסיכולוגית, לעשות אותו, הרי חלים כאן תנאים הפוטרים מאחריות מוסרית – לא ניתן להאשים אדם על כך שהוא לא עשה את מה שאינו יכול לעשות.

הביקורת על גישת הייר: לדעת המבקרים, אסור לזהות את מי שרצונו חלש עם מי שפועל בעל כורחו, בהשפעת דחף נפשי שאינו בר-שליטה. חולשת הרצון אינה מתבטאת תמיד בכניעה ליצרים המשתלטים על נפש האדם וגורמים לו לנהוג בניגוד לרצונו האמיתי. הכניעה ליצר יכולה ללבוש צורה של התנהגות מחושבת, שאין בה שום סממן כפייתי. אם חולשת הרצון אינה נובעת מפעולתם של כוחות שאין לאדם שליטה עליהם, הרי אין לכלול אותה במסגרת המצבים הפוטרים את האדם מאחריות מוסרית. בכדי לקבוע שאדם אינו אחראי למעשיו, נדרשים סימנים ברורים ומובהקים (כגון אי-שפיות, לחץ קיצוני, היפנוזה וכו'), שאינם קיימים במקרים 'רגילים' של חולשת הרצון. במרבית המקרים, חולשת הרצון פירושה אי-עמידה בפיתוי, עצלות, חמדנות, רדיפת הנאות, העדר נכונות למאמץ או לוויתור על נוחות – ובכל אלה לא ניכרים הסימנים של העדר שליטה עצמית. אי-אפשר לומר שמעשים כאלה נעשים בעל-כורחם של עושיהם ובניגוד לרצונם. אם נתייחס לכל המקרים של חולשת הרצון, ללא הבחנה, כאל מקרים של אי-יכולת נפשית, הרי נרחיב בכך ללא הצדקה את תחום התנאים המשחררים מאחריות מוסרית.

ראוי לציין גם: אם אנו מקבלים את הביקורת לעיל כלפי עמדתו של הייר ביחס לחולשת הרצון, הרי עלינו להסתייג בעקבות זאת מן האינטרנליזם של הייר. כלומר, עלינו להודות, שהקשר בין ההלכה למעשה במוסר אינו כה הדוק כפי שהאינטרנליזם מנסה להציגו. סיוג האינטרנליזם יאמר: נכון אמנם שקיים קשר בין קבלת עקרונות מוסר לבין ההתנהגות לפיהם, אבל לא תמיד קשר זה הוא כה הדוק כמו בדגם של קבלת פקודה. בהערכת דמויות מן העבר, למשל, הקשר הוא עקיף וחלש למדי, ובמקרים של חולשת הרצון הוא רופף עוד יותר.