עמנואל קאנט - חובה שלמה

במסגרת תורת המוסר של קאנט, חובה שלמה היא חובת אל-תעשה, המצווה להימנע מסוג מסוים של מעשים. העבירה על חובה שלמה היא אם כן עשיית סוג מסוים של מעשה (למשל שקר, או התאבדות). החובות השלמות נחלקות לחובות כלפי עצמי (למשל, החובה לא להתאבד) ולחובות כלפי הזולת (למשל, החובה לא לתת הבטחת-שווא). הדוגמאות של האיסורים על התאבדות ועל הבטחת-שווא הן דוגמאותיו של קאנט עצמו.

החובות השלמות הן מוחלטות ואוניברסאליות; יש לקיימן ללא יוצאים מן הכלל: הן חלות על כל אחד, וגם ביחס לכל אחד ובכל מצב. כלומר, כל אדם (כל יצור תבוני) חייב להימנע מלשקר; וחובה זו להימנע משקר חלה ביחס לכל אחד ותמיד, כלומר אסור לי לשקר לאף אדם (לאף יצור תבוני), אף פעם.

החובות השלמות הן גם שלמות במובן זה, שלא דרושה להן 'השלמה': הכלל האוניברסאלי של החובה – למשל הכלל 'אסור לתת הבטחת-שווא' – אומר באופן מלא מה החובה דורשת: היא דורשת לא לתת הבטחות-שווא, בשום מקרה. אין כאן צורך בהפעלת שיקול-דעת נוסף מצדו של הפרט, בכדי לתת לחובה תכנים שונים המתאימים לבני-אדם שונים או למצבים שונים (זאת בניגוד לנדרש עבור חובות בלתי-שלמות – כפי שיוסבר בהמשך).

החובות השלמות נגזרות מהציווי המוחלט. בגזירתן מהנוסח הראשון של הציווי המוחלט (נוסח החוק הכללי, או האוניברסאליזציה), מהלך השיקול הוא כדלקמן: כאשר מנסים להפוך כללים מעשיים מסוימים לעקרונות אוניברסאליים, מתקבלת סתירה בתוך הרצון: עצם קיומו של עיקרון אוניברסאלי כזה הוא בלתי-אפשרי לוגית – העיקרון, בתור עקרון אוניברסאלי, מכיל סתירה – ולכן רצון שירצה את קיומו של עיקרון אוניברסאלי כזה הוא רצון הסותר את עצמו. לכן, הכלל המעשי הנדון נפסל על-ידי הציווי המוחלט, ומכאן אנו מסיקים שיש לנו חובה לאמץ כלל 'הפוך': הכלל האוסר עלינו לאמץ את הכלל המעשי שאותו בחנו זה-עתה. חובה זו תהיה חובה שלמה.

החובה השלמה היא חמורה יותר מהחובה הבלתי-שלמה. למושג זה של 'חמורה יותר' יש מספר מובנים: ראשית, חובה שלמה היא חובה כזאת "שאינה מתירה שום יוצא מן הכלל". כלומר, היא חלה לא רק על כל אחד, אלא גם ביחס לכל אחד ובכל עת. לעומת זאת, חובות בלתי-שלמות חלות על כל אדם, אך לא ביחס לכל אדם ובכל עת. מכך נובע, שנית, כאשר יש התנגשות בין חובה שלמה לחובה בלתי שלמה, יש להעדיף את החובה השלמה. או במלים אחרות: ראוי לבחור דרכים כאלו לקיום החובות הבלתי שלמות, שלא תהיינה כרוכות בעבירה על החובות השלמות. שלישית, המעשה הכרוך בעבירה על חובה שלמה הוא הגורם לתוצאה הרלבנטית. לעומת זאת, המחדל הכרוך בעבירה על חובה בלתי-שלמה לא יכול להיחשב בתור הגורם לתוצאה הרלבנטית.

קאנט מבחין בין סוגים שונים של חובות כדי להראות שניתן לגזור תוכן מגוון מהציווי המוחלט הצורני. ההבחנה מאפשרת לו להראות שאפשר לגזור תוכן קונקרטי שמתייחס לרב-גוניות חייו של האדם ביחסיו עם עצמו ועם זולתו.

הרחבה:

לעומת זאת: חובה בלתי שלמה היא חובת עשה, כלומר היא מחייבת אדם לעשות סוג מסוים של מעשים. העבירה על חובה בלתי שלמה היא אם כן אי-עשייה, מחדל. גם החובות הבלתי שלמות נחלקות לחובות כלפי עצמי (למשל, החובה לפתח את כישורי) ולחובות כלפי הזולת (למשל, החובה לעזור לזולת).

החובות הבלתי שלמות גם הן אוניברסאליות – הן חלות על כל אדם. אולם, בניגוד לחובות השלמות, לפי אופיין הן לא יכולות לחול ביחס לכל אדם ובכל מצב. למשל, כל אדם חייב לשלב, במסגרת מערכת הכללים שעל-פיהם הוא חי, את הכלל המעשי הקובע שיש לעזור לזולת. אולם הוא לא חייב – ואכן זה בלתי אפשרי – לעזור לכל אדם בכל עת. החובות הבלתי שלמות אינן שלימות גם במובן זה, שהן דורשות 'השלמה' הנעזרת בכושר השיפוט של כל פרט; הן מהוות 'מסגרת' בלבד, שכל פרט צריך 'למלא' אותה בהחלטות ספציפיות (למשל, למי לעזור, מתי, עד כמה, וכו').

החובות הבלתי שלמות נגזרות, כמו החובות השלמות, מהציווי המוחלט. בגזירתן של החובות הבלתי שלמות מהנוסח הראשון של הציווי המוחלט (נוסח החוק הכללי, או האוניברסאליזציה), מהלך השיקול הוא כדלקמן: ישנם כללים מעשיים מסוימים, שכאשר אנו מנסים להפוך אותם לעקרונות אוניברסאליים, לא מתקבלת סתירה בתוך הרצון הזה עצמו, כלומר לא מתקבל שעצם קיומו של עיקרון אוניברסאלי כזה הוא בלתי-אפשרי לוגית – אולם מתקבלים רצונות סותרים: כלומר, הרצון שלי לאמץ את הכלל המעשי 'המקורי', סותר את הרצון שלי שהכלל הזה יהיה לעיקרון אוניברסאלי. גם במקרה כזה, הכלל המעשי הנדון נפסל על-ידי הציווי המוחלט, ומכאן אנו מסיקים שיש לנו חובה לאמץ כלל 'הפוך': הכלל האוסר עלינו לאמץ את הכלל המעשי שאותו בחנו זה-עתה. חובה זו תהיה חובה בלתי שלמה. [מבקריו של קאנט טוענים שלא ניתן לגזור מסקנות כאלו מהציווי המוחלט עצמו, ללא הסתמכות על עקרונות ערכיים 'זרים', כגון האגואיזם].