זכות הקניין הפרטי - לוק

זכות הקניין הפרטי, הזכות של האדם לרכוש פרטי, הנה אחת מהזכויות הטבעיות ע"פ לוק, לכן רכושו של אדם אינו שייך לו מתוקף היות מדינה או חברה הקובעים כך אלא לאדם זכות טבעית, ראשונית על רכושו. נכון. לאדם זכות על רכושו כתוצאה מזכותו על גופו, נפשו והרי שבתהליך רכישת הרכוש האדם משקיע עבודה, משהו מרוחו בחומר הגלם וכך זה נעשה להרחבה של גופו, נפשו, לרכושו נכון. ללא זכות הקניין הפרטי האדם לא היה מסוגל לנצל את אוצרות הטבע לתועלתו, הבעלות על הקניין מספקת הנעה ליזמה ויצירה. נכון (הנימוק התועלתני). ראוי היה להזכיר גם את הנימוק הדתי, וכן את הסייגים על זכות הקניין.

בהרחבה:

זכות הקניין הפרטי על-פי לוק היא אחת משלוש הזכויות הטבעיות של האדם, בצד הזכות לחיים ולבריאות והזכות לחירות. זכויות טבעיות פירושן, במסגרת תורתו של לוק, הזכויות של כל אדם במצב הטבעי -  זכויות מוסריות הניתנות לכל אדם באשר הוא אדם, ושהתוקף שלהן אינו תלוי בקיומה של מדינה או של שיתוף-פעולה חברתי אחר (כלומר, תוקפן אינו תלוי באמנה החברתית). לפי לוק, הזכויות הטבעיות ממשיכות להיות תקפות גם במצב המדיני; תפקידה של המדינה הוא להגן על הזכויות הטבעיות של אזרחיה ולהעניש את מי שפוגע בזכויות אלו. אם כן, כאשר לוק מתייחס לזכות לקניין פרטי בתור זכות טבעית, משתמע מכך שזכות זו אינה תלויה במוסכמות חברתיות לגבי בעלות על רכוש; לשאלה, 'מה שייך למי', יש לפי גישה זו תשובה הנובעת מהטבע [מעקרון הבעלות העצמית, כפי שנראה להלן], כלומר התשובה 'הנכונה' לשאלה זו לא מכוננת על-ידי מוסכמות חברתיות/משפטיות.

כמו כל זכות טבעית, זכות הקניין הפרטי היא זכות שלילית: כלומר מדובר בזכותו של כל אדם לכך, שהזולת יימנע ממעשים מסוימים – שהזולת לא יפגע ברכושו הפרטי של האדם שבו מדובר, ולא יגזול ממנו את הרכוש הזה.

הרחבה: לוק מציג שלושה סוגים של הצדקות לזכות הקניין הפרטי (ההצדקות הראשונה והשניה כרוכות זו בזו): 1. הנמקה דתית – אלוהים ברא את העולם (על כל אוצרותיו) ואת בני-האדם בתור בעלי שכל, בכדי שבני-האדם ישתמשו בשכלם על-מנת להפיק רווחה מכל המצוי בעולם. הדרך היעילה ביותר לנצל את אוצרות הטבע לטובת האנושות, ובכך לקיים את כוונת האל, היא באמצעות הקניין הפרטי. 2. הנמקה תועלתנית – הנמקה זו מהווה כבר חלק מההנמקה הראשונה, אולם ניתן להציג אותה גם בנפרד, ללא הרקע הדתי :חברה שבה קיים קניין פרטי תגיע לשפע כלכלי רב יותר מאשר כזו שבה קניין פרטי לא קיים, ולכן סה"כ התועלת (האושר) יהיה גדול יותר כאשר מוכרת הזכות לקניין פרטי. 3. הנמקה המבוססת על עקרון הבעלות-העצמית, בתור עקרון טבעי – פירושו של רעיון הבעלות העצמית הוא, שכל אדם שייך לעצמו; עקרון הבעלות העצמית קובע, שאסור לזולת לנצל את, או לפגוע או 'להשתמש' ב-, כל מה שכלול ב'עצמיות' שלי. כל אדם הוא הבעלים של עצמו; מכך נובע, שכל אדם הוא הבעלים של גופו-שלו, שהרי גופי וודאי כלול בעצמיותי. ניתן לומר, שגופו של אדם שייך לו 'באופן טבעי', ללא תלות בהסכמתם של אחרים או בהסדרים חברתיים כלשהם – כלומר הבעלות העצמית של כל אדם על גופו היא מאפיין של 'המצב הטבעי', היא איננה תלויה באמנה החברתית. מכאן ממשיך לוק וטוען: מאחר שגופי הוא שלי, הרי כל מה שנוצר כתוצאה מפעילות גופי שייך לי. עבודתו של אדם היא הפעלת גופו (כאשר הנפש נחשבת לצורך העניין כחלק מן הגוף או כמה ששוכן בגוף ומשתתף בעבודת הגוף), ובאמצעות עבודתו מרחיב האדם את התחום של מה ששייך לו באופן טבעי. מכאן, שאדם זכאי לפירות עבודתו – יש לכל אדם זכות לכך, שאף אדם אחר לא ישלול ממנו את התוצר של עבודתו, כלומר לא יגזול ממנו ולא יפגע בכל דרך באותם 'דברים' שהאדם יצר או עיבד במאמצים גופניים ו/או רוחניים. ראוי לשים לב לכך, שבכך מספק לוק לא רק הצדקה לזכות הקניין הפרטי אלא גם, בעת ובעונה אחת, קריטריון שיאפשר להכריע היכן מוצבים גבולותיו של הקניין הפרטי, כלומר 'מה שייך למי'. לפי קריטריון זה, לאדם יש זכות לבעלות על כל דבר שאותו הוא הפקיע מהטבע ב'הפקעה ראשונית' (כלומר, דבר שלא היה שייך לאיש קודם לכן) והשקיע בו את עבודתו, ובכך 'עיבד' אותו בצורה כלשהי [אך ישנם סייגים לקריטריון זה]. אולם בפרשנות מורחבת לרעיון זה, אדם זכאי לא רק למה שהוא הפקיע בהפקעה ראשונית כזו, אלא גם למה שעבר 'עיבוד' כלשהו באמצעות עבודתו – כלומר, הוא זכאי לערך שנוסף ל'דבר' כלשהו עקב העבודה שהוא השקיע באותו דבר. כמו כן, שילוב של זכות הקניין הפרטי עם הזכות לחירות ייתן את המסקנה, שאדם זכאי גם למכור ו/או לתת (ובכלל זה, להוריש) לאחרים את מה ששייך לו בזכות.

שני הסייגים להפקעה הראשונית הם: ראשית, צבירת קניין מותרת בתנאי שהדברים (המהווים את הקניין) לא יישחתו. שנית, מותר לפרט להפקיע לעצמו את מה שנוצר בעזרת עבודתו, אך רק כל עוד נשארת כמות מספקת בשביל האחרים.