טיעון החלום.
בטיעון החלום דיקרט מכוון לאמנה שאיננו מסוגלים להבחין בין מצב חלום למצב ערות. לשם כך טיעון החלום עוסק בעיקר בהבחנות המתבססות על אירועים הנראים ודאיים, מערער את הידיעה בדבר האמונות הבסיסיות שלנו (כגון תפיסת עצמנו, הגוף שלנו ומקומו – דיקרט נותן כדוגמא "אברי רפאים", אנשים שחשים איברים שנקטעו מגופם, ואף תפיסת הרגשות, כגון הנאה וכאב).
בכדי לבסס מסקנה זו דיקרט מראה שבחלום מקובל להניח שהדברים אותם אנו חשים, חווים הנם תולדה של האני הפנימי ולא של אובייקטים חיצוניים ולכן החלום הינו אשליה, ומוסיף שאין סיבה שלא להניח אותו הדבר לגבי מצב הערות, כלומר כיצד נוכל להכריע במצב ערות שהדיווחים על העולם החיצון אכן משקפים עולם חיצון ולא גחמות של האני הפנימי.
הבדל ניכר בין חלום לערות, אותו מערער דיקרט, הנו ההנחה שהחלום אינו ראי למציאות ואינו תואם אותה, אך מצב הערות כן. ע"י טיעון החלום דיקרט מערער תפיסה זו וגורס שאין סיבה לחשוב שיש התאמה בין העולם המצטייר ע"י החושים לבין העולם כפי שהוא באמת. כפי שבחלום רק נדמה לנו שהחושים מדווחים על העולם החיצון כך גם בערות. ובנוסף אמות המידה (פקיחת עיניים, הושטת יד וכיוצא באלה) בהן אנו משתמשים כדי להכריע בדבר אמיתות חוויה ובדבר היותנו ערים יכולות להתקיים גם בחלום, אפשר לומר שדיקרט אומר "הערות היא חלום".
טיעון השד המתעתע.
בטיעון "השד המתעתע" ישנו גם "האל הרמאי", אך דיקרט אינו מסביר מדוע השתמש בשניהם ולא הסתפק באחד, שהרי שניהם מכוונים לאותה המטרה.
הטיעון מניח את קיומו של יצור זדוני, הנחה שדיקרט אינו מבססה אלא משאירה כהנחה, אמנם הנחה ללא סתירות אך עדיין הנחה.
יצור זדוני זה מטביע בנו ישירות תחושות באשר לטיבה של המציאות, תחושות המבוססות על גחמות היצור ולא על מציאות אובייקטיבית וקיימת. בנוסף היצור משבש אף את יכולת המחשבה ההגיונית שלנו ושיקול הדעת התבוני. בכך למעשה מתבטלת משמעותה של הקוהרנטיות, אף באם יש עקביות במסקנות מחשבה הגיונית אין בכך כלום שכן זה "השד המתעתע" שמתעתע בנו.
הטיעון תוקף את כל מערכת החשיבה האנושית ומכניס את האפשרות שכל כולה מבוססת על שקר והטעיה. שקר והטעיה פרי רוחו של שד מתעתע.
גם אם לא נוכל לסמוך על רשמי החושים, כפי שגורס טיעון החלום, הרי עדיין ישנם דברים בסיסיים שלא יתכן שהנם פרי האשליה, דברים שבכדי לחלום אותם יש להתנסות בהם במסגרת מציאות חיצונית שאינה פרי המחשבה החלומית. לחיזוק טענה זו דיקרט מדגים שגם ביצירות דמיוניות לחלוטין, כגון ציור (יצורים דמיוניים, עולמות אחרים וכו'), יש שימוש במוטיבים הקיימים במציאות ובהם התנסה היוצר טרם היצירה. לדברים אלו קורא דיקרט "דברים פשוטים יותר וכלליים יותר". למעשה אומר דיקרט שלא יתכן שהדמיון, החלום ייצור יש מאין, אלא רק ישכלל וישנה את היש, הפשוט והכללי, בו התנסה הסובייקט.
מחשבה זו מעוררת בדיקרט את השאלה האם טיעון החלום אכן מכניס ספק בכל מחשבה ומוצא שהתשובה הנה לא.
לדידו של דיקרט טיעון החלום מקעקע כל אמונה בדבר המדעים המסתמכים על רשמי החושים, קרי מדעי הטבע, אך לא כך באשר למדעים שאינם תלויי התנסות או תלווי קיום עולם פיזי, בעיקר המתמטיקה.
המתמטיקה אינה תלוית ניסיון והנה תולדה של השכל בלבד, אין משמעות האם יש קיום לאמיתות שלה בטבע או לא, היא עוסקת בדברים הפשוטים והבסיסיים ולכן טיעון החלום אינו יכול לה. לשם כך הוסיף דיקרט את טיעון השד המתעתע, שכן שד מתעתע יכול אף לשבש את שיקול הדעת שלנו, מתמטי ואחר.
טיעון השד המתעתע מוסיף את היכולת להטיל ספק אף באמיתות המתמטיקה, באמיתות התבונה הבסיסית שלנו ומוביל את ההוגה של דיקרט לפתח הספק המוחלט, מקום אליו לא יכול היה להגיע אך ורק בהישען על טיעון החלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה