דיקרט, שפינוזה, לייבניץ, לגבי שאלת הקשר בין הגוף לנפש.

שלושת ההוגים, למרות משנתם השונה, משתייכים לאותו הזרם הפילוסופי, הזרם הרציונליסטי, והבסיס הרציונאלי בבסיס משנתם זהה, כלומר, שלושתם האמינו כי ניתן להכיר את המציאות, והכרות זו אפשרית ע"י התבונה האנושית, האמת נחשפת לא בעזרת החושים אלא ע"י המחשבה, כללי ההיגיון ובאופן דדוקטיבי. עמדותיהם של שלושת ההוגים בדבר הקשר בין גוף ונפש הנם תולדה של הגותם הפילוסופית (המשייכת את שלושת לזרם הרציונליסטי), ובעיקר תולדה של התורות האונטולוגיות שלהם. על מנת להשוות בין תפיסותיהם השונות בדבר גוף ונפש, יש להבין את המשנה של כל אחד מההוגים באשר לטיב המציאות, מה מאכלס את המציאות, מהו שישנו במציאות (למעשה הבנה כוללת כרוכה גם בהכרות עם פילוסופים קדומים יותר, למשל, אריסטו, שהשפעת התובנות שלו בדבר הגדרת מושג העצם ניכרות במשנה האונטולוגית של השלושה).
מושג העצם, או היש המאכלס את המציאות, הנו הדבר שמבדל את התורות האונטולוגיות של שלושת ההוגים, הדואליות שבתורתו של דיקרט, האחדות שבתורתו של שפינוזה והריבוי בתורתו של לייבניץ, כל אחד מהם מצא את המציאות מורכבת יש, או ישים שונים.
לתפיסתו של דיקרט המציאות מאוכלסת בשני סוגי עצמים, הנפרדים לחלוטין במהויות שלהם, עצם חושב ועצם מתפשט, כלומר, עצם נפשי ועצם חומרי. מדובר בשתי מערכות נפרדות המתאפיינות במהויות שונות ולהן משתייכים סוגי פעילות שונה. העצם החושב הנו בעל תודעה, מחשבה, תפיסה (הקוגיטו הנו הבסיס עליו נבנית מסקנה זו) וכל הפעילויות הנפשיות הנם נחלתו, העצם החומרי מאופיין במהות של התפשטות בחלל (משל השעווה מתאר את מהות החומר, לאחר שהופשטו ממנו כל שלא הכרחי לו) ואליו  משויכות כל התכונות הניכרות בעולם המוחשי. מובן, במשנתו של דיקרט, שיש הפרדה מלאה בין שתי הישויות הללו, הרי העצם הנפשי הנו תולדה של הקוגיטו, של תהליך מחשבתי טהור, נפרד לחלוטין מכל מציאות פיזית, העצם החומרי הנו שלב מאוחר בתהליך המחשבתי של דיקרט, ונפרד בהכרת העולם. מכאן הדואליות במשנתו של דיקרט, דואליות הגוף נפש, שני עולמות נפרדים. ההפרדה בין גוף ונפש נובעת לוגית מחקירתו של דיקרט אך הנה גם מתחייבת מאמונתו בהישארות הנפש ורצונו להוכיח אמונה זו, כמו שהוא מצהיר בפתח "הגיונות", הרי באם הנפש והגוף נפרדים, הנפש יכולה לשרוד בלי הגוף. מתעוררת השאלה, כיצד תיתכן אינטראקציה בין שני העולמות הללו, הנפש והגוף. במשנתו דיקרט לא נותן תשובה מספקת לנושא וטוען, ללא הסבר מניח את הדעת, לכך שיש אינטראקציה סיבתית בין השניים, בשני הכיוונים (ישנו אפילו תיאור של מקום ההתרחשות האינטראקציה – בלוטת האצטרובל).
לעומת דיקרט והדואליות בתפיסת העצם, שפינוזה מביא במשנתו את האחדות, את המציאות המאוכלסת ביש אחד בלבד, עצם אחד, המוניזם של שפינוזה. העצם היחיד הנו אלוהים, או הטבע, שלמעשה הנם שמות שונים לאותה המהות, מכאן הפנתיאיזם במשנתו. העולם, או אלוהים, הנו מערכת רציונלית אחת הכולל את כל המושגים במובלע, כל התופעות "הנפרדות" נגזרות בצורה לוגית מהעצם היחיד.
שפינוזה בכתיבתו נוקט שיטה המיישמת גזירת מסקנות מהנחות, אקסיומות, ממש כמו במתמטיקה או גאומטריה.  וכמו כתיבתו כך גם השקפתו האונטולוגית, המציאות מצייתת לחוקים נוקשים, הניתנים להבנה לוגית ונגזרים כולם, כמו ענפי העץ המתכנסים כולם לגזע, מהעצם היחיד, אלוהים, או הטבע. שפינוזה שט על גבי הזרם הרציונאלי ולקוח אותו "לקצה", עצם אחד, מערכת אחת, מהם נגזרים חוקים לוגים. במסגרת השקפה זו עולה השאלה, כיצד מעצם אחד נובעות שתי מערכות כה שונות, הגוף והנפש. הדואליזם של דיקרט, אפילו שמשאיר את בעיית הקשר בין הגוף לנפש פתוחה, נתפס בצורה אינטואיטיבית כנכון, העולם אכן נראה כמורכב משתי עולמות נפרדים, גוף ונפש. שפינוזה פותר את הסוגיה הזו ע"י התארים של העצם, כאשר התואר הנו התכונה המהותית של העצם. אצל שפינוזה העצם הוא אחד, אך יש לו תארים רבים, למעשה אין סוף תארים, מהם אנו תופסים שניים, הנפש והגוף. אם כך בעיית הגוף והנפש והאינטראקציה ביניהם נפתרת ע"י כך שלמעשה שניהם תארים של אותו הדבר, של אותו העצם.
לייבניץ טוען שבמציאות לא עצם אחד, ואף לא שני עצמים, במציאות אין סוף עצמים, מונדות בלשונו. כל עצם שכזה ניתן לדימוי כנפש, כמערכת סגורה שאינה באה באינטראקציה, סיבתית או אחרת, עם שום עצם אחר.  יש אינסוף עצמים, אך כולם נפש. הגוף, ועולם החומר, למעשה אינם קיימים, והנם רק ביטויים של המונדות. בעיית הגוף נפש שעלתה במשנתם של דיקרט ושפינוזה, הופכת לבעיית נפש – נפש. אין שני עצמים נפרדים לחלוטין, ואין עצם אחד בעל אינסוף תארים. יש רק נפשות, מונדות. כיצד נפתרת בעיית הנפש –נפש, כיצד נפשות, שהנן מערכות סגורות, מתקשרות אחד עם השנייה, כיצד זה שהעולם נראה כמורכב מעצמים המושפעים אחד מהשני, לדידו של לייבניץ, הנפשות, או המונדות, לא מתקשרות אחת עם השנייה, אלא פועלת במסגרת הרמוניה, הרמוניה שהאל בכבודו ובעצמו קבע, הרמוניה קבועה מראש. לדידו של לייבניץ הגוף והנפש נשמעים כל אחד לחוקים שלו, שמתאימים אחד לשני בזכות ההרמוניה הקבועה מראש.