לייבניץ אודות הרמוניה קבועה מראש, מונדה, דומם.

נקודת מפתח במטפיזיקה של לייבניץ הנה המצאות הפרטים, הריבוי המורכב מעצמים יחידים, נבדלים, שונים. פרטים יחידם אלו מרכיבים את עולם הריבוי הנגלה בפנינו. עולם הפרטים של לייבניץ מורכב ממונדות, מונדות הנם סוג של אטומים במשנתו של לייבניץ, בכך שהם רכיבי היסוד המרכיבים את עולם הממשות, בכך שהם בלתי ניתנים לחלוקה. המונדות הנם ישים עצמאים ונפרדים לחלוטין מכל, אינם מקיימים יחסי גומלין עם סביבתם, משמע כל תכונותיה ופעולותיה של כל מונדה הנם תולדה של פנימיותה בלבד, זו תכונה מהותית שכן היא שוללת את הקישור הסיבתי עם הסביבה. המונדה אינה יש חומרי, אינה תופסת מקום בחלל, אינה נקודה גאומטרית והנה עצם פשוט (פשוט מבחינת היותה רכיב יסוד ולא מבחינת היותה דבר מה שולי). בכדי לתפוס את מהות המונדה, ניתן לדמות אותה לנפש, או ליש רוחני, המאופיינת בהרגשה (תפיסה) ורצייה (השתוקקות) "מצאתי אפוא שטבען הוא בכוח, ושנובע ממנו משהו אנאלוגי להרגשה ולהשתוקקות, ושעל כן יש לתפוס אותן בחיקוי המושג שיש לנו מן הנפשות" (השיטה, עמ' 25). המונדה תופסת ומשקפת את העולם, כל מונדה בדרגת בהירות אחרת, הנמצאת בהתאמה לדרגת השאיפה של המונדה. דרגת התפיסה של המונדות מהווה בסיס לחלוקת המונדות כמייצגות שלושה סוגים של מונדות, אלו של הדומם והצומח, אלו של בעלי החיים ואלו של האדם (במשנתו של לייבניץ לכל יש, יש נפש, פאנפסיכיזם). כאמור, המונדות מונעות מכח פנימי ואינן מושפעות מהסביבה, השאיפה, תכונה המאפיינת את המונדה, מכניסה מוטיב תכליתי למונדה, לא ישות מכנית הפועלת לפי סיבה פועלת, אלא ישות המונעת מסיבות תכליתיות. לכל מונדה נקודות מבט אחרת על היקום, או תפיסה, נקודת מבט אותה משקפת המונדה. היקום הבנוי ממונדות, בנוי מנקודות מבט (פרצפציה) ותו לא, יש ריבוי של נקודות מבט ומתבקש שישנם כמספר הזה של עולמות, אך למעשה המונדות מייצגות נקודות מבט רבות המהוות עולם אחד. כאמור, כל המונדות מתאפיינות בפרצפציה (בניגוד למשנתו של דיקארט, הקוגיטו), אך לא כל המונדות מתאפיינות במודעות עצמית. מונדה לה יש גם מודעות עצמית, ידיעה בכך שיש לה פרצפציה, הנה מונדה המתאפיינת באפרצפציה.
עולם הדומם במשנתו של לייבניץ הנו תופעה ולא יש קיים בפני עצמו. בהתבסס על ההנחה שתכונתו הבסיסית של החומר הנה התפשטות, ניתן להבין שהחומר הדומם מורכב מחלקים המתפשטים, חלקים טיבם להתכלות, ודבר מה העומד בפני כיליון לא יכול בהגדרתו להיות עצם, או יש מהבחינה האונטולוגית, רק דברים המאופיינים באחידות (אינם ניתנים לחלוקה) ומסוגלים לפעולה יכולים להיות עצם. לדידו של לייבניץ הדומם הנו תופעה, אמנם תופעה מבוססת ועקבית אך תופעה. הפיסיקה עוסקת בתופעות אלו ומכאן שניתן להכניס את עולם החומר למסגרת ההבנה האנושית ולתוך חוקיות בעלת עקביות מסוימת, עקביות המתאפיינת בסיבתיות פועלת.
המושג הרמוניה קבועה מראש, מדבר על בריאת אלוהים את העולם כך שהוא מורכב מיחידות נפרדות לחלוטין, המונדות, נפרדות לא בחלל ובזמן אלא נפרדות בכל שאין שום אינטראקציה ביניהן, משום סוג, וכך שכאשר ברא אלוהים את המציאות, הוא ברא אותה בהרמוניה מושלמת. כאשר מדברים על המושג המוזיקלי הרמוניה, חושבים על תווים שונים, המנגנים במקביל ויוצרים נעימה אחת ואחידה, שלמה ומושלמת. כך גם ההרמוניה במושג "הרמוניה קבועה מראש", מתייחסת, ההרמוניה, לנפרדות של הישים במציאות ובד בבד לפעולה המתואמת שלהם.

שלושת המושגים קשורים אחד בשני והנם חלק מהמטפיזיקה ותורת היש של לייבניץ. המונדות הנם הממשות היחידה, הישים (מבחינה אונטולוגית) המרכיבים את המציאות, כאשר ניתן לתאר את אלוהים כמונדת העל, מבחינה זו שבאלוהים כל התכונות והמאפיינים הקיימים במונדות, אך על אף הדמיון אלוהים הנו מונדה שונה בכך שהוא בורא המונדות, שתפיסתו הנה מושלמת ובהירה לחלוטין, שהוא הגורם המחבר בין כל החלקים המרכיבים את השלם, המונדות המרכיבות את המציאות. כאמור, המונדות הנם עצמיים דמויי נפש, לא חומריים, נפרדים, המונעים מהפנימיות, אינם מקיימים יחסים כלשהם עם מונדות אחרות, ובעזרת תכונת הפרצפציה משקפת כל מונדה את כל היקום כולו. המונדות הנן היש היחיד, ומהן נובע עולם הדומם, או עולם החומר, כתופעה ולא כיש בפני עצמו. קיבוצים של מונדות נתפסים בעינינו כעולם החומר, הדומם, העולם שהנו מושא של החושים. במציאות המורכבת ממונדות, ומדומם שהנו תופעה בלבד, במציאות שכזאת שורר סדר ותיאום. הדבר שמקנה את המאפיינים הללו, במציאות בה הישים היחידים לא מקיימים יחסי גומלין אחד עם השני, הנו ההרמוניה הקבועה מראש, שהכניס האל הבורא, המונדה הראשית, ליצירתו. אותה הרמוניה היא שמאפשרת את התיאום והסדר הנראה בין המונדות הנפרדות, היא שמאפשרת לכל מונדה את ההתפתחות הפנימית תוך תיאום מלא עם סביבה ממנה היא מנותקת.