האם סיבתיות הינה קשר הכרחי? כיצד קשורה ביקורת זו ל"בעיית האינדוקציה"?

הסיבתיות הנו מושג הנובע מרשמים ונתפס בצורה אפוסטריורית "... הרי גלוי שסיבה ותולדה הן יחסים הנודעים לנו מתוך הניסיון, ולא מתוך איזו שכילה או עיון מופשט" (מסכת, עמ' 101), וככל מושג שכזה על מנת להבינו יש להתחקות אחר הרושם הראשוני שיצר אותו ".. מן הנמנע להבין מושג [...] בלי להתחקות על מוצאו ובלי לבדוק את הרושם הראשוני שמתוכו הוא צומח" (מסכת, עמ' 108). יום מוצא שהסיבתיות אינה תכונה הנמצאת במושאים אלא יחס בין מושאים. הסיבתיות נכללת בקבוצת היחסים להם לא ניתן לקנות ידיעה ודאית, ויחסים הנם עיסוקו העיקרי של השכל  "השכילה מכל המינים אין כל עיקרה אלא השוואה, וגילוי יחסים, הקיימים בין שני מושאים או יותר" (מסכת, עמ' 106), כלומר שבתורת ההכרה ליחסים בין מושאים או רשמים חשיבות עליונה וסיבתיות הנה יחס בין אירועים, מושאים, כגון B הנו תולדה של A, לכן להבנת הסיבתיות חשיבות עליונה. על מנת להסביר את הסיבתיות, יום בודק מה מהותי ליחס זה ומוצא שני מאפיינים ראשוניים, סמיכות וקדימה בזמן. הסמיכות הנה הקרבה במרחב בין אירועים או מושאים, והקדימה בזמן הנה התרחשותה של הסיבה לפני התולדה. מאפיינים אלו מהותיים לסיבתיות אך אין די בהם "הנסתפק איפוא בשני היחסים הללו [...] כמקנים מושג שלם מן הסיבתיות? בשום פנים ואופן" (מסכת, עמ' 111), ויום מוצא שיש צורך במאפיין נוסף שהנו קשר הכרחי, מאפיין לו נותן יום את מירב החשיבות מבחינת מהות הסיבתיות "יחס זה חשיבותו גדולה הרבה יותר משל כל אחד משני היחסים האמורים" (מסכת, עמ' 111).  מהו אותו קשר הכרחי? על מנת לבאר את הנושא יום מעלה שתי שאלות, האם הכרחי שלכל דבר יש סיבה? האם הכרחי שסיבה מסוימת תביא תולדה מסוימת?.
באשר לשאלה הראשונה, האם הכרחי שלכל דבר יש סיבה, יום מוצא שהמשפט "כל מה שמתחיל להימצא, מן ההכרח שתהא למציאותו סיבה" (מסכת, עמ' 113), אינו ידיעה ודאית, שכן אינו ניתן להכרה בדרך של הסתכלות או מופת. הרי ידיעה ודאית נקנית בהשוואה בין אידאות ובגילוי יחסים, שאינם משתנים, בין אידאות, ואף לא אחד מארבעת סוגי היחסים שמקנים ידיעה ודאית (דומי, יחסי שיעור, מדרגות של איכות וניגוד),  בא לידי ביטוי במשפט זה. בנוסף, טענות הכרחיות טיבן להיות אנליטיות ואפריוריות, טענות ששלילה שלהן כרוכה בסתירה, והנה בטענה "לא לכל דבר יש סיבה" אין סתירה וניתן לעלות על הדעת טענה זו. מטעמים אלו אין הכרחיות בטענה שלכל דבר יש סיבה, אך עדיין ניתן להתייחס לטענה כאל הכללה מניסיון העבר שלנו בדבר היחס סיבה תולדה, כאל טענה סינתטית, טענה הדורשת אימות נוסף, מעבר למושגים הגלומים בא, אימות בדרך הניסיון. כאשר מתייחסים לטענה כאל סינתטית נתקלים בבעיה להסיק מניסיון העבר להתממשות בעתיד.
באשר לשאלה השנייה, האם הכרחי שסיבה מסוימת תביא תולדה מסוימת, יום מוצא שעצם העובדה שניתן להפריד בין אידאות הסיבה והתולדה, לתפוס אותן בנפרד אחת מהשנייה, דיו לבטל את ההכרחיות  שסיבה מסוג מסוים תלווה בתולדה מסוג מסוים, כלומר שסיבה A, תמיד תלווה בתולדה B.
בחקירתו מצא יום, על סמך העובדה שאידאות הסיבה והתולדה מובחנות אחת מהשנייה, על סמך היכולת לדמיין אירוע סיבה ללא התולדה שלו ואירוע תולדה ללא אירוע הסיבה שלו ועל סמך היותן של הטענות "לכל דבר יש סיבה" ו"לסיבות זהות תולדות זהות" סינתטיות ולא אנליטיות , שעקרון ההכרחיות אינו קביל ומכאן נובע שטענות סיבתיות עליהן להתבסס על הניסיון.
לדידו של יום משמעות הביסוס על הניסיון, בהקשר הסיבתיות, הנו שמתוך החוויה שלנו באירועים המלווים בתולדות, חוויה המתרחשת כמה וכמה פעמים ומצטרפת לכלל ניסיון, אנו גוזרים את המסקנה בדבר התרחשות אותו צמד אירועים גם בעתיד, כלומר אנו קובעים שאירוע מסוים, הסיבה, הנו תמיד קודם לאירוע אחר, התולדה. יום מוסיף שמתוך חוויה ניסיונית זו לא נובע קשר הכרחי כמאפיין של סיבתיות.
בשלב זה של הדיון נוצר הקשר לבעיה הידועה בשם "בעיית האינדוקציה". באינדוקציה הכוונה לכל טענה שבמסקנה שלה יש יותר מאשר קיים בהנחות שלה, או הכללה מהפרט אל הכלל, למשל באם יש לנו קבוצה של פריטים, ומבדיקה של כמה פריטים בקבוצה אנו מסיקים באשר לשאר הפריטים (ורק על סמך זה), אנו מנסחים טענה אינדוקטיבית. יום גורס שעל מנת לבסס טענה סיבתית אנו מסתמכים על הרעיון שהטבע, העולם, נוהג תמיד באותו האופן, כלומר מתוך כך שחווינו יחס של סיבתיות בין שני אירועים, ומתוך כך שאנו מניחים שהטבע לעד מתנהג באופן זהה, אנו מסיקים שגם בעתיד יחס הסיבתיות ישר בין שני האירועים המדוברים, כלומר אנו טוענים טענה אינדוקטיבית. למעשה אנו מסיקים מהפרט אל הכלל על סמך האמונה בעקביות הטבע. כשיום מעלה בעיה זו הוא מעלה את "בעיית האינדוקציה".