אריסטו - יסודות מטא-אתיים

אריסטו פותח בשאלה המטא-אתית, כיצד לאפיין את השיח המוסרי, במה הוא עוסק. כיוון שעינינו של המוסר הנו העשייה האנושית אריסטו שואל על טיב העשייה האנושית. בשלב זה אריסטו מנתח את השפה המשמשת לאפיון העשייה האנושית ומוצא שהיא מאופיינת בתכליתיות, שכן להסבר ולהצדקת העשייה נעשה שימוש במילים כגון, בכדי, למען, לשם.

אריסטו מאפיין את משפטי המוסר כדבר שבסיסו בהערכה, ומניתוח השפה מוצא ש"טוב" ו"רע" הנם הביטויים להערכה. בצעד לוגי וכפועל יוצא של אפיון השיח המוסרי בעשייה אנושית תכליתית, אריסטו מוצא שטוב הנו "אותו עניין שאליו שואף הכל", משמע התכלית העליונה, הטוב העליון, אותם הוא מזהה עם אושר.

כדי להבין את טיבו של האושר אריסטו חוקר את האדם במסגרת היקום, הטבע ומחפש מה מייחד את העשייה האנושית, במובן זה אריסטו נטורליסט שכן את התשובה לשאלה זו הוא מוצא במסגרת ראיה מדעית ומשייך את האתיקה לתחום המדע, ומוצא שזה העיון. טיעון נוסף להיותו נטורליסט מצוי בעובדה שהוא משייך תכונה מוסרית כגון הטוב עם תכונה טבעית כגון האושר.

בשלב זה נשאלת שאלת ההכרה המוסרית ואריסטו מביא את הטוב העליון, העיון, כדרך להכרת ערכים, מכאן שאריסטו הנו קוגניטיביסט, שהרי הכרת ערכים, שיפוט מוסרי מבוסס על ידיעה, ובנוסף אריסטו ריאליסט שכן הוא מייחס לערכים קיום שאינו תלוי בתודעה האנושית, אך התודעה האנושית יכולה לתפוס אותם.

לבסוף אריסטו גורס שההנעה המוסרית הנה תולדה של שיקול הדעת התבוני, שיקול דעת מוביל לבחירת מעשים ערכיים.

ריאליזם:

הריאליזם הוא עמדה מסוימת במטא-אתיקה, המתייחסת לאונטולוגיה של המוסר – לשאלת הקיום (הממשות) של הערכים ו/או של תכונות ערכיות של מושאים שונים, כגון של בני-אדם, אורחות-חיים, מעשים ועוד. לפי השקפה זו, ישנם ערכים – הערכים או התכונות הערכיות הם היבט של המציאות – ומציאותם של הערכים או התכונות הערכיות היא בלתי-תלויה בידיעה שיש לנו מהם או במחשבה שלנו עליהם; התפקיד של ההכרה המוסרית הוא לגלות את הערכים או התכונות הערכיות. כלומר: הערכים הם עובדות (ריאליזם – עמדה אונטולוגית), ולכך מתקשרת העמדה האפיסטמולוגית הקובעת שהערכים הם מושאים של ידיעה (עמדת הקוגניטיביזם), והעמדה בפילוסופיית הלשון הקובעת שתפקידם של משפטי המוסר הוא לתאר את הערכים (עמדת הדסקריפטיביזם).

נטורליזם:

במונחים כלליים, הנטורליזם היא ההשקפה במטא-אתיקה לפיה כל תופעה ניתנת, עקרונית, לתיאור והסבר באמצעות מדעי הטבע או לפחות באמצעות תיאורים עובדתיים יומיומיים. מבחינת הנטורליזם, האתיקה אמורה להיות חלק מן המדע. מור איפיין נטורליזם באתיקה בתור ההשקפה שעל-פיה אפשר להעמיד את משפטי המוסר על טענות ממדעי הטבע הניסיוניים. הנטורליזם נסמך על הרעיון היסודי שבני-אדם הם יצורים טבעיים וכי לפיכך, הגישה נטורליסטית למוסר ראויה לטיפוח.

קוגניטיביזם:

קוגניטיביזם היא ההשקפה המטה-אתית שעל-פיה משפטי המוסר מבטאים עמדת הכרתית כלפי העולם. משפטי המוסר הם סברות או האמנות שיש להן ערך אמת (כלומר, הן יכולות להיות אמיתיות או שקריות), ואם הן אמיתיות הריהן מייצגות מציאות. כלומר, ההכרה המוסרית של תכונות מוסריות וערכים היא באפשר.

פירוט בנוגע לאריסטו

אריסטו היה טלאולוג, הוא האמין שישנו ערך עליון שאליו יש לשאוף והוא האושר; האושר מזוהה עם הפעלת כושר המחשבה. אמונה זו בקיומו של ערך מוסרי וביסוס האתיקה הנורמטיבית לפיו, היא גישה ריאליסטית. הריאליזם שבו מדובר אינו טוען לקיומם של הערכים כישים מוחלטים, אלא כתכונות של בני-אדם, פעילויות והתנהגויות.

דרך החקירה של אריסטו, דרכה הגיע למסקנה שהאושר הוא אכן הערך העליון, היא דרך חקירה מדעית. אריסטו היה חוקר טבע, ופעל בתקופה שבה הפיזיקה, הביולוגיה, המתמטיקה והמוסר נחשבו לתחומי מחקר בעלי אופי מדעי, ללא הפרדה ביניהם. התייחסותו למוסר כחלק ממכלול הטבע האנושי וראייתו את ערכי המוסר כעובדות קיימות, שמות את אריסטו בצד הנטורליסטי מבחינה מטא-אתית. הנטורליזם חוקר את המוסר כמדע ומחפש עובדות שניתן להוכיחן ולנמקן ממש כמו חוקי הטבע, אריסטו אכן עומד במשימה זו ומנמק בצורה שיטתית את היות האושר ערך עליון ותכלית בפני עצמו. זאת הוא עושה על ידי התבוננות בטבע ובעזרת שיטה של חקירה היררכית שיטתית. בהתבוננות הוא רואה כי בטבע יש תהליכיות ודינמיות, ישנם כוחות הרוצים לצאת לממש את עצמם ולהתבטא בחומר ובצורה מסוימת והם עושים זאת בדרך של אמצעי להגשמת תכלית. אריסטו מבחין בכך שדברים מסוימים משמשים כאמצעי להשגת תכלית אחרת. כדי שהזרע יממש את עצמו ויתפתח לברוש הוא זקוק למים ומינרלים שאותם הוא יונק מהאדמה, העץ עצמו ישמש כאמצעי לבניית הקן של הציפור, האדם יכול להשתמש בעץ כחומר לבניה וכו'. בצורה אנלוגית הוא בודק ומחפש את התכלית העליונה בשביל האדם, זו שנמצאת בסוף הסולם. הוא קובע שני תנאים להגדרת דבר כערך עליון, דבר שהוא אינו משמש אמצעי לשום דבר נוסף ושהוא שלם ומספיק לעצמו.

אריסטו מחפש מהו הדבר אשר כל פעולות האדם נעשות בשבילו ושהוא עצמו אינו אמצעי לשום דבר נוסף אלא תכלית שלמה בפני עצמה. גידול הסוסים נעשה לשם הרכיבה, הרכיבה נעשית לשם אסטרטגית הלוחמה, האסטרטגיה קיימת לשם קיום המדינה וכו''.  וכל מעשה שנעשה ע"י האדם נעשה לשם משהו והוא עולה בצורה היררכית עקבית עד שמגיע אל האושר. האושר הוא הערך העליון מכיוון שהוא בעל ערך פנימי משל עצמו ואינו משמש תכלית לדבר נוסף. לאושר יש שלמות ואוטרקיה, הוא מספיק כפי שהוא. 

מחשבתו של אריסטו היא גם הוליסטית, הרואה את העולם כמכלול של דברים. הטבע כמכלול מכיל צמחים, בע"ח ובני אדם. כולם מסוגלים לחיות ולהזין את עצמם, רק בני האדם ובע"ח מסוגלים לתחושה, ורק בני האדם מסוגלים לחשיבה. לכן תפקידם המיוחד של בני האדם הוא לחשוב. יכולת תבונית זו מאפשרת לאדם לדעת את התכלית העליונה שלו, ובכך לדעת את הערכים המוסריים. בזכות יכולת החשיבה, יכול האדם להכיר את האושר, לא כמושג של הנאה אלא כערך עליון, המזוהה עם מימוש יכולת החשיבה עצמה. הכרה זו היא הכרה קוגניטיבית.

אם כן, אריסטו מגיע למסקנה שיש ערך עליון ושמימושו של האדם הוא ביכולתו המחשבתית, שבעזרתה הוא גם יכול להכיר את הערך העליון שהוא האושר.

הקוגניטיביזם של אריסטו מתבטא בכך, שלפי גישתו ניתן להשתמש בכישורים ההכרתיים-התבוניים של האדם (החכמה העיונית והתבונה המעשית) בכדי להבין מהו הטוב באופן כללי, ובכדי לזהות מה יהיה טוב – כלומר, מה יהיה ביטוי לסגולה הטובה – בכל מצב ספציפי. החכמה העיונית מובילה אותנו להבנת המושג הכללי של הטוב (ובכלל זה, ההבנה שהטוב העליון = התכלית העליונה = האושר = פעילות המחשבה). התבונה המעשית, הכרוכה בכל הסגולות הטובות של האופי, מדריכה את האדם לזיהוי ההתנהגות והרגש 'הטובים', 'הנכונים', בכל מצב נתון. 

גם תורת המידות הטובות של האופי המשולבת בתורתו האתית הנורמטיבית של אריסטו רואה ביסודה את האדם כבעל יכולת טבעית לרכוש סגולות של האופי באמצעות חינוך (נטורליזם). הוא מתייחס לתכונות אלו כעובדות (ריאליזם) שניתן לעבוד איתן ולדעת אותן בצורה שכלית, תבונית (קוגניטיביזם). התבונה המעשית מייצגת את השיפוט של האדם לגבי מה שראוי לו-עצמו לעשות ולהרגיש. הדרך הנכונה לנהוג בצורה מוסרית מזוהה על-ידי הידיעה של דרך האמצע (ערכים).

החכמה העיונית, שהמימוש שלה הוא התכלית העליונה, מבטאת במלואה את הגישה הריאליסטית, נטורליסטית וקוגניטיביסטית של אריסטו. תכליתנו היא לגלות את העולם, את הטבע, את הישים, וביכולתינו לעשות זאת. האושר שבעיון הוא עובדה שניתן להכירה.