משל השמש - אפלטון.

"תאמר, כמדומני, על השמש, שהוא מקנה לדברים הנראים לא את סגולתם זו בלבד. שיראו, - אלא גורם אף התהוותם וצמיחתם וכלכלתם, בלא שהוא עצמו יהא התהוות" (ליבס ב, עמ' 416).
ציטוט זה לקוח ממשל השמש, המובא ע"י סוקרטס בדו שיח עם גלאוקון. הדו שיח, והמשל, הנם חלק מיצירה בה דן אפלטון בפילוסופיה מדינית, פילוסופיה בה שזורים בצורה זו או אחרת כל תפיסותיהם של סוקרטס \ אפלטון, הרי מי הם האנשים שיעמדו בראש מדינת הצדק, האנשים בהם תבוא לידי ביטוי תפיסתו המדינית של אפלטון? אלו הם הפילוסופים, אוהבי החוכמה "או שהפילוסופים ימלכו במדינות, או שהנקראים עכשיו מלכים ושליטים יעסקו בפילוסופיה עיסוק כן וכדי הצורך [...] אם לא יהיה כדבר הזה [...] לא יתכן שום קץ [..] לפורענויות שבמדינות" (ליבס ב, עמ' 365), ולכן טקסט העוסק במשנה מדינית בהכרח עוסק במהות הפילוסופיה.
אפלטון מדבר על מדינת צדק ולדידו צדק הנו בהגדרה דבר טוב, כלומר ממהות הצדק להיות דבר טוב. מכאן, כפי שנוהג סוקרטס בכל דיוניו, נדרשת הגדרה, הבנה וידיעה של מושג הטוב "כשאין יודעים על דברים צודקים ונאים, מאיזו בחינה טובים הם, הרי שאין להם לדברים הללו שומר בעל ערך [...] והרי תיקון סדרי משטרנו יהיה מושלם, כשישגיח עליו שומר הבקי בדברים הללו" (ליבס ב, עמ' 411), לידיעת הטוב חשיבות עליונה בחיי האדם והכרחיות לאדם העתיד למשול במדינה.

המשל משמש ככלי בדרך להבנת אידאת הטוב, אף שסוקרטס מצהיר שאין בכך להסביר את אידאת הטוב עצמה, אלא "מי הוא [...] צאצאו של הטוב ודומה לו ביותר" (ליבס ב, עמ' 412),  יש במשל כדי לקרב את בן שיחו להבנת המושג בדרך של אנלוגיה. המשל מתאר את העולם המוחשי, העולם הנתפס בחושים, למעשה העולם הנתפס בחוש הראיה, הנמשל הנו עולם האידאות, שם שוכנות האמיתות הנצחיות והבלתי משתנות, המושגים מהם בלבד אנו יכולים לשאוב את ידיעתנו, ובכלל זה, ואף בעיקר, אידאת הטוב.

את המשל, העולם הנתפס בצורה חזותית, ניתן לראות כמורכב מכמה מאפיינים, או רכיבים, המקיימים קשרים אחד עם השני:

·         השמש

·         האור

·         העין

·         פעולת הראייה

·         האובייקטים הנראים

לכל אחד מהרכיבים הללו במשל ישנו מקבילה בנמשל, עולם האידאות:

·         אידאת הטוב

·         האמת

·         הנפש

·         פעולת הידיעה

·         מושאי הידיעה, האידאות

כשם שבמשל העין מבצעת את פעולת הראיה, התפיסה של העולם המוחשי, כך בנמשל הנפש מסוגלת לפעולת הידיעה, התפיסה, של עולם האידאות. ניכר מיד שהמשל עוסק בשאלות אפיסטמולוגיות, הכרתיות, ושהשימוש בחוש הראיה אינו במקרה, שכן זהו החוש העיקרי בו אנו חווים את עולם הישים וכיוון שכך גם מושגים ממנו, מתחום הראיה, השתרשו בשפה כמציינים, על דרך האנלוגיה, מושגים אפיסטמולוגיים.

העין, על פעולת הראיה, אינה מספיקה כשלעצמה להכיר את עולם הישים, דרוש דבר מה נוסף, הרי זה האור. האור שמאפשר את הכרת האובייקטים החיצוניים, ובמקביל, בנמשל, הרי זו האמת שלאורה אנו יכולים להכיר ולדעת את מושאי הידיעה, הלוא הם האידאות. בשלב זה ע"י המשל, בדרך האנלוגיה, מבהיר אפלטון שמושאי הידיעה קיימים באופן מוחלט, שניתן לדעת אותם, כלומר פעולת הידיעה אפשרית, והנפש היא זו אשר יודעת אותם, אך מודגש שעל הידיעה להיות בהקשר הנכון, על מנת שלא תהייה מסולפת, בהקשר של האמת, או כשם שמבוטא במשל באור באמת.

כאמור, המשל משמש ככלי בידי סוקרטס להתקרב להבנת אידאת האמת, ולאחר שהובהרו כמה ממרכיבי המשל שואל סוקרטס את גלאוקון על מקור האור, האור שמאפשר את ראיית הדברים "אורו של מי גורם לכך, שיפה ככל האפשר תראה ראייתנו וייראה הנראה?" (ליבס ב, עמ' 414), גלאוקון משיב שזוהי השמש. אם כן השמש היא זו שממנה נובע האור והיא זו המאפשרת את הכרת העולם החומרי, יותר מכך, כפי שמובא בציטוט מעלה,  השמש היא הגורם לקיום, התהוות ושינוי הדברים בעולם המוחשי, בלא שיהיה עצמה תהייה נתונה לתהליכים אלו.
אם כך, אידאת הטוב, הלו היא השמש במשל, היא המאפשרת הכרת שאר האידאות, היא מקנה את האפשרות עצמה לידיעה והיא גם סיבת כל האידאות, ולכן אידאת הטוב הנה גם סיבת הדברים המוחשים, אותם אנו תופסים בעזרת החושים "שלא בלבד לסגולתם זו זכו מידי הטוב, שיוכרו, אלה גם קיומם והווייתם באו להם מעם הלה" (ליבס ב, עמ' 416).