עולם הערכים - אפלטון

עולם הערכים של אפלטון מבוסס על התפיסה ריאליסטית, כלומר, לעולם זה יש קיום אמתי ובלתי תלוי בתודעה האנושית והערכים הנם ישים במלוא מובן המילה. הערכים קיימים בעולם האידאות, שהנו נפרד בזמן ובמרחב [עולם האידיאות לא שייך כלל לזמן ולמרחב, כלומר הזמן והמרחב הם לא מאפיינים שלו] מעולמנו שלנו, ואנו יכולים להכיר אותם. ההכרות עם עולם האידאות יכולה להתבצע בזמן גלגול נשמות או תהליך מחשבתי המורכב משלבים ומאופיין ע״י יכולת הפשטה וניתוח.

רקע:

גישתו המטא-אתית של אפלטון היא ריאליסטית, נונ-נטוראליסטית, וקוגניטיביסטית:

ריאליזם הוא עמדה מסוימת במטא-אתיקה, המתייחסת לאונטולוגיה של המוסר – לשאלת הקיום (הממשות) של הערכים ו/או של תכונות ערכיות של מושאים שונים. לפי השקפתו הריאליסטית של אפלטון, ישנם ערכים – הערכים הם היבט של המציאות – ומציאותם של הערכים היא בלתי-תלויה בידיעה שיש לנו מהם או במחשבה שלנו עליהם; התפקיד של ההכרה המוסרית הוא לגלות את הערכים.

לפי הגישה הנונ-נטוראליסטית, אין להגדיר את מונחי המוסר באמצעות מונחים טבעיים. לערכים, לפי אפלטון, יש אופן קיום שונה ונפרד מאופן קיומם של מושאים מוחשיים (מושאים השייכים לתחום החלל והזמן) – ליתר דיוק, רק האידיאות, שהערכים משתייכים לתחומן, קיימות במלוא מובן הקיום; מושאים מוחשיים 'קיימים' רק במובן חלקי ומוגבל. הישים שהם הערכים אינם תלויים ב'טבע' – להיפך, המושאים 'הטבעיים', באשר יש להם תכונות ולכן דרגת קיום כלשהי, תלויים בישים שהם הערכים. 

קוגניטיביזם היא ההשקפה המטה-אתית שעל-פיה משפטי המוסר מבטאים עמדת הכרתית כלפי העולם. משפטי המוסר הם סברות או האמנות שיש להן ערך אמת (כלומר, הן יכולות להיות אמיתיות או שקריות), ואם הן אמיתיות הריהן מייצגות מציאות. לפי אפלטון, ההכרה המוסרית של ערכים היא באפשר רק בגלל קיומן של האידיאות הערכיות.

עולם הערכים על פי אפלטון:

לפי תורתו של אפלטון, הערכים הם ישים הקיימים כשלעצמם, בנפרד ובנבדל מכל המושאים המוחשיים שיש להם תכונות ערכיות כאלה ואחרות. כלומר, הטוב, הצדק, האומץ, המתינות וכו' הם ישים הקיימים בעולם הערכים, באופן אובייקטיבי, וניתנים להכרה באמצעות החשיבה (ולא באמצעות החושים).

הערכים קיימים במלוא מובן המילה; הם קבועים ונצחיים, שום שינוי לא חל בהם; הם קיימים ב'עולם' מיוחד, מחוץ לחלל ולזמן; הקיום שלהם בלתי תלוי בבני-אדם; הם מוחלטים ולא יחסיים; הם שלמים ואינם 'שואפים' לשום דבר; ניתן להכיר, 'לגלות', אותם באמצעות החשיבה.

בכל המאפיינים האלה, הערכים נבדלים מהמושאים המוחשיים בעלי התכונות הערכיות (כגון אדם צדיק, מעשה צודק וכדומה): המושאים המוחשיים קיימים רק במובן חלקי של קיום, הם משתנים ובני-חלוף, הם בעלי תכונה מסוימת (כגון תכונת הצדק) רק במובן יחסי ולא במובן מוחלט, הם אינם שלמים, הם רק 'דומים' לערכים לכשעצמם ושואפים לחקות אותם (אולם החיקוי הזה הוא תמיד חלקי, לא שלם).

הערכים שייכים ל'עולם האידיאות'. 'אידיאה' פירושה 'צורה': הצורה המאפיינת את פנימיותו של הדבר, את מהותו שעליה חלה הגדרתו. האידיאות של הדברים קיימות באופן נפרד ונבדל מן הדברים. עולם האידיאות כולל, מלבד הערכים והישים המתמטיים, את האידיאות של כל דבר גשמי – כגון אידיאת הסוס, אידיאת השולחן, וכו'. כפי שנאמר לעיל לגבי הערכים: עולם האידיאות הוא העולם הממשי, ואילו עולם המושאים המוחשיים/הפיזיקליים שבו אנו (בתור יצורים גשמיים) חיים הוא רק חיקוי או העתק חלקי של עולם האידיאות.

הערכים, כחלק מעולם האידיאות, הם אובייקטיביים במובן זה, שאין הם תלויים כלל בהכרה או במחשבה של בני-האדם (של הסובייקטים). בני-האדם מגלים ולא ממציאים את הערכים, והערכים היו קיימים גם אילמלא בני-האדם היו קיימים.

אם נתעלם מההיבטים המיתיים של תורתו של אפלטון, הרי נוכל לומר שבני-אדם יכולים להגיע להכרת הערכים (ולהכרת האידיאות בכלל) בתהליך מחשבתי של הפשטה הולכת וגדלה, המכוונת את האדם החושב לעבר המהות המשותפת למגוון רחב של דברים (כגון, המהות המשותפת לכל הדברים הצודקים – בני-אדם, מעשים, מוסדות וכו'), ולבסוף להבנת מהות זו בתור משהו הקיים בשלמות בפני עצמו.

בעולם האידיאות, לערכים בכלל ולאידיאת הטוב בפרט יש מעמד מיוחד: אידיאת הטוב היא האידיאה העליונה.

בסיכום ניתן לומר, שלפי הגישה המטא-אתית של אפלטון, האידיאות הערכיות ממלאות ארבעה תפקידים:

1. תפקיד מטפיסי (דהיינו, אונטולוגי): עולם הערכים הוא חלק מעולם האידיאות, שהוא העולם הממשי במלוא מובן המילה; לעולם 'שלנו' – עולם המושאים, האירועים והאנשים בחלל ובזמן – יש קיום חלקי, התלוי בקיומן של האידיאות.
2. תפקיד הכרתי (אפיסטמי): כדי שתהיה לנו ידיעה מוסרית, אנו זקוקים לערכים מושלמים, קבועים ונצחיים – כלומר, אנו זקוקים לערכים כשלעצמם, שהם האידיאות הערכיות.
3. תפקיד לשוני: האידיאות מספקות לנו את המשמעות של הערכים, וההתבוננות באידיאות הערכיות היא מה שמקנה לנו את האפשרות להגדיר את הערכים. למשל, כדי לדעת האם מעשה הוא צודק, עלינו לבדוק האם הוא מקיים את הגדרת הצדק, וכדי להגדיר את הצדק עלינו להכיר את 'הצדק כשלעצמו', כלומר את אידיאת הצדק.

תפקיד הניעתי: בעיית ההניעה (המוטיבציה) במוסר נפתרת בזה שעצם ההכרה של האידיאה המוסרית מניעה אותנו להתנהג על-פיה, כלומר 'לחקות' אותה בעולם המושאים המוחשיים.