נפש - אריסטו

אריסטו, בדיונו על הנפש, חיפש הגדרה שונה מהמורשת של אפלטון והאטומיסטים.  הראשון, אפלטון, ראה בנפש ישות לא חומרית, נפרדת ובלתי תלויה בגוף, ניצחת וניחנת בידיעה שכן היא חזתה באידאות טרם כניסתה לגוף, משנתו של אפלטון מעלה את בעיית הגוף נפש, וכיצד להסביר את האינטראקציה בין שתי ישויות שונות. השניים, האטומיסטים, ראו הנפש תופעה חומרית, ראיה הנובעת ממשנתם המטריאליסטית. אריסטו לא קיבל את שתי ההגדות, לא מצא בנפש ישות נפרדת מהגוף ולא מצא בנפש ישות חומרית.
על מנת להגדיר את הנפש אריסטו מגייס את מושגי היסוד במשנתו, ומשתמש בהם ככלים להגדרת הנפש והבעיות הכרוכות באינטראקציה בין הנפש לגוף. העולם מורכב מחומר וצורה, ישנם שינויים שהנם ביטויים של כוח ופועל, והעולם הנו תכליתי. מושגים והגדרות, יסוד אלו משתלבים בהגדרת הנפש כמקרה של יחסי צורה וחומר, הנפש הנה הצורה של הגוף, ביצורים חיים, ובכך מגדירה את משמעות המושג "רוח חיים", הנפש הנה פועל של הגוף, ואף התכלית של גוף הפועל בצורה מיטבית, הנפש הנה המישוש המושלם של הגוף. מכאן שיש הפרדה מושגית בין הגוף לנפש, ולא הפרדה מוחלטת כפי שגרס אפלטון, אך הנפש והגוף הנם ישות אחת, ישות אחת שניתן להגדיר ולהתבונן בה משתי זוויות כביכול שונות, ישות רוחנית וישות חומרית, אך למעשה אלו רק נקודת מבט שונות של אותו הדבר. כאמור, הנפש הנה פועלו של הגוף ואריסטו מחלק את הפועל לשתי רמות, פועל ברמה אחת מדובר על היכולת של הנפש, הכושר של הנפש, ברמה שניה מדובר על היישום של הכושר, פעילות הנפש עצמה. אם כך מהיות, הגוף והנפש, ישות אחת, אריסטו שולל את נצחיות הנפש, שכן בהתכלות הגוף, מתכלה גם הנפש, אך בהתבסס על החלוקה של פועל הנפש, אריסטו רומז לאפשרות של המשכיות השכל.
מהיות הנפש מאופיינת בפועל וכוח, משתמש שיש פעילות של הנפש, כשרים בה היא מתאפיינת, אריסטו מביא ארבעה כשרים עיקריים, הזנה, תפיסה, תנועה ותבונה. הכשרים הללו הם שמפרדים את החי, בעל הנפש, מכלל העולם, שכן גם העולם כולו מוגדר ע"י אותם מושגי יסוד, חומר וצורה, פועל וכוח, ותכליתיות.