רולס וסקנלון - מתא אתקיה

בתפיסותיהם של רולס וסקנלון בא לידי ביטוי קונסטרוקטיביזם הגורס שערכים, טענות מוסריות אינם ישים קיימים שביכולת ההכרה לגלות ולהכיר אותם, אין להם קיום במציאות אובייקטיבית, אלא יש קיום לתהליכים המשמשים ככלים בהוויה האנושית לבניית עולם ערכים. נכון.

רולס בונה את עולם הצדק )מוסר, ערכים( מתוך מצב דמיוני "המצב המקורי", מצב זה מתאפיין, לא בקיום ערכים אותם אנו מגלים, אלא בקיום תהליכים היוצרים תוכן מוסרי נכון. לא מדובר בהליך הכרה אלא בתהליך לוגי ורציונאלי של הבנת המהות האנושית תחת "מסך הבערות", תהליך שבסופו, אסיפה דמיונית תכריע על עקרונות מוסר. נכון.

רולס רומז על קיום מציאות אובייקטיבית, אך מציאות זו מכילה תהליכים, נימוקים אתיים, מכאן אפשר לדבר על סוג כלשהו של ריאליזם תהליכי. נכון.

בדומה לרולס גם סקנלון מאמץ גישה קונסטרוקטיביסטית שבבסיסה מבנה תהליכי. גם סקנלון מדבר על "המצב המקורי" שמספק מסגרת לתהליכים מהם נגזרים עקרונות המוסר. בשונה מרולס אין קיום ל"מסך הבערות והמשתתפים באסיפה מודעים למצבם והתהליך אינו בהכרח רציונאלי. בנוסף סקלנלון שם דגש על הצורך האנושי בהצדקה. נכון, ולכן ההליך מאופיין בסימן-ההיכר המרכזי של סבירות – הדרישה להצדיק בפני הזולת עקרונות, כאשר אתה מצפה שהעקרונות הללו יחולו גם עליו. הסבירות לא זהה לרציונאליות, אולם היא קשורה גם-כן לרעיון הכללי של תבוניות.

שניהם, רולס וסקנלון, מאמצים גישה קונסטרוקטיביסטית, בונים מצב מדומה של אמנה חברתית ומאמינים בכושר המחשבה האנושית ליצור ערכים ולבנות אובייקטיביות שיכולה לשמש לשיח המוסרי. נכון.

ביקורת הנמתחת על קונסטרוקטיביזם המשלב אמנה דמיונית, נוסח רולס וסקנלון, גורסת שהסברים אלו "אשמים ברלטיביזם, כלומר הבחירה בתנאים המגדירים את המצב המקורי יכולה להיות כזו או אחרת ובהתאמה המסקנות המתקבלות, קרי עולם הערכים הנבחר. נכון.

את הרלטיביזם ניתן לראות בתיאור של רולס את המושג שיווי משקל עיוני: "אנו מנסים למצוא תבנית של עקרונות התואמים...". 

 

קווים משותפים כלליים לרולס וסקנלון:

רולס וסקנלון שניהם קונסטרוקטיביסטים – שניהם נוקטים גישה מטא-אתית שאינה מחויבת לעמדה אונטולוגית (ריאליזם לעומת אנטי-ריאליזם) או לשונית (דסקריפטיביזם לעומת נונדסקריפטיביזם או אקספרסיביזם). שניהם משלבים בקונסטרוקטיביזם שלהם את הרעיון של אמנה חברתית מדומה – כלומר הם מתייחסים לאמנה חברתית היפותטית בתור המכשיר המתאים ביותר לבניית תיאוריה מוסרית ומדינית. הנכונות של עיקרון מוסרי או מדיני והתוקף שלו – מדוע מן הראוי לציית לו – מוסברים באמצעות הסכם מדומה בין הנציגים של בני-אדם באסיפה דמיונית המתנהלת לפי כללים מסוימים. הליכי הבנייה של המצב המקורי והליכי הדיון של המשתתפים במצב המקורי קובעים מה יהיה טיבם של העקרונות הנורמטיביים שיתקבלו. כלומר: לשאלות מוסריות ומדיניות יש פתרונות, לא מפני שיש ערכים במציאות נתונה, אלא מפני שיש הליכים נכונים לבירור השאלות הללו.

פירוט רולס:

הקונסטרוקטיביזם הקאנטיאני של רולס מתמקד בהנמקה האתית, דהיינו באופיו של שיקול-הדעת המוסרי. עלינו לבחון את טיבה של ההנמקה המוסרית – מהם הדפוסים או ההליכים של הנמקה שמעצבים או בונים ערכים? מהם התנאים הנותנים תוקף (ולא 'סתם' כוח שכנוע פסיכולוגי) לנימוקים? התמקדות זו במאפיינים התבוניים של ההנמקה המוסרית 'משחררת' את פילוסופיית המוסר במידה רבה מתלות באונטולוגיה, באפיסטמולוגיה, ובפילוסופיית הלשון.

תיאוריית הצדק של רולס היא תיאוריית אמנה חברתית היפותטית (מדומה). רולס מתאר תהליך מחשבתי, שבאמצעותו אנו מדמים קבוצת בני-אדם המתאספים ב'מצב המקורי' כדי להחליט על עקרונות הצדק היסודיים. תנאי המצב המקורי מציגים באופן מוחשי את מאפייני שיקול-הדעת המוסרי. עקרונות הצדק הם אותם עקרונות שהיו נבנים על-ידי בני-אדם רציונאליים, חופשיים ושווים, באמצעות משא ומתן בתנאי המצב המקורי מאחורי מסך הבערות – כלומר במשא ומתן בין בני-אדם המוגדרים רק דרך אופיים כיצורים תבוניים ורציונאליים, ולא דרך תכונות אחרות כלשהן. במלים אחרות ניתן לומר, שתורתו של רולס מבטאת את הרעיון המרכזי הבא: העקרונות הצודקים (המוסריים) עבור המבנה הבסיסי של החברה הם אותם עקרונות שהיו מתקבלים בהסכמת כל המשתתפים בדיון בעל נוהל הוגן (כאשר נושא הדיון הוא: מהם העקרונות שישלטו במדינה, שמשתתפי הדיון מתעתדים לחיות במסגרתה?). דיון בעל נוהל הוגן הוא דיון שבו הכל מוכרע על-פי נימוקים (על-פי הצדקות), ללא כל השפעה של כוח. ופעולה המודרכת רק על-ידי הצדקות מזוהה עם התבונה המעשית. אם כן, שוב, עקרונות המוסר נבנים על-ידי, או מנקודת-המבט של, התבונה המעשית.

התפיסה לפיה עקרונות המוסר (או ספציפית עקרונות הצדק) הם אותם עקרונות שנבנים על-ידי התבונה המעשית היא, כמובן, תפיסתו של קאנט. אולם גישת האמנה החברתית ההיפותטית של רולס נותנת לקאנטיאניזם מפנה 'חברתי' – עקרונות המוסר נובעים משיח שבו כל המשתתפים (המתדיינים) מוגדרים בתור בני-אדם בעלי תבונה מעשית. עקרונות המוסר הם אותם עקרונות, הנותנים בסיס להסכם בין בני-אדם תבוניים.

רולס, בדומה לקאנט, קובע שתיאוריית מוסר צריכה להתבסס על תפיסה מסוימת של אישיות האדם בתור יצור בעל תבונה מעשית. האדם בונה את עקרונות המוסר בכפוף לדרישות הליכיות מסוימות של סבירות ורציונאליות. שאלת הצדקת עקרונות המוסר אינה שאלה הכרתית – כלומר לא מדובר בניסיון להכיר את הערכים או התכונות הערכיות של מושאים בתור משהו שקיים מראש במציאות נתונה – אלא שאלה מעשית הכרוכה בכך שהתבונה צריכה להבין את האינטרסים של עצמה ולבנות עקרונות שיגשימו את האינטרסים הללו. כך, לבני-האדם התבוניים במצב המקורי יש את החופש להסכים לכל תפיסת צדק שלדעתם תקדם את האינטרסים שלהם טוב יותר מכל חלופה אחרת.

גישתו של רולס היא אובייקטיביסטית במובן זה, שעקרונות הצדק הנבנים על-ידי המשתתפים במצב המקורי מהווים – במצב 'הממשי' – נימוקים אובייקטיביים לשיפוטים בנושאי צדק. כלומר, אף שאין מציאות ערכית אובייקטיבית במובן הריאליסטי של המילה, יש סדר אובייקטיבי של נימוקים, ומכאן שיש 'מציאות של נימוקים (או טעמים – reasons) טובים'; ניתן לכנות זאת 'ריאליזם פרוצידוראלי'.

שיווי-משקל עיוני: מעבר לשימוש שלו בגישת האמנה המדומה, רולס מציע שיטת דיון כללית במוסר, כלומר גישה כללית למה שמהווה הצדקה בתחום המוסר: השיטה של שיווי-משקל עיוני. לפי שיטה זו, מטרת שיקול הדעת בפילוסופיית המוסר ובפילוסופיה הפוליטית היא להשיג לכידות בין כל ההשקפות המוסריות. כאשר יש התנגשות בין דעות מוסריות ספציפיות המקובלות עלינו לבין העקרונות המוסריים שאנו מבקשים לאמץ, אנו עורכים פעולת התאמה, הכרוכה במעבר הלוך וחזור מן הדעות אל העקרונות ומן העקרונות חזרה אל הדעות, תוך שינוי ומודיפיקציה בשני הקצוות, עד אשר מתקבל שיווי-משקל בין ההאמנות המוסריות הספציפיות ובין עקרונות התיאוריה המוסרית. על-פי תפיסה זו, אין השקפות מוסריות או עקרונות מוסריים ברורים מאליהם, שאינם בני תיקון ושאנו מחויבים לדבוק בהם. בכך, הגישה של שיווי-משקל עיוני מנוגדת לגישה האינטואיציוניסטית (של מור ואחרים).

המרכיבים שיש ליצור ביניהם 'שיווי משקל' כוללים מגוון של האמנות מוסריות ועקרונות מוסר ברמות הפשטה שונות; במסגרת זו כלולות ההנחות בדבר אופיו של דיון מוסרי, הקובעות את מאפייני 'המצב המקורי'. ההחלטות של המשתתפים במצב המקורי (דהיינו, עקרונות הצדק) צריכות, מצדן, לקיים שיווי-משקל עיוני עם ההשקפות המוסריות השקולות שלנו (בפרט המחויבות הדמוקרטית שלנו לחופש ולשוויון) המדריכות את בניית המצב המקורי.

פירוט סקנלון:

לפי גירסתו של סקנלון לגישת האמנה המדומה: מעשה מוסרי הוא מעשה הנובע מתוך עקרונות, ששום אדם סביר לא היה דוחה אותם מרצונו, אילו הוצעו לו במסגרת דיון (שיח) שנועד לקבוע את כללי ההתנהגות שישררו בחברה. לפי סקנלון, המניע המוסרי היסודי של בני-אדם הוא הרצון שלהם לפעול באופן שיוכלו להצדיקו בפני האחרים. הדרישה להצדקה כלפי הזולת מניחה מלכתחילה שהזולת רשאי להביע את התנגדותו לכל פעולה שלי, כל עוד ההתנגדות שלו היא סבירה.

המשתתפים ב'מצב המקורי' בתורתו של סקנלון דומים יותר לבני-אדם ממשיים מאשר משתתפי המצב המקורי של רולס: ראשית, בגישתו של סקנלון אין מסך בערות, וכל אחד מהמשתתפים מכיר את מצבו הממשי; שנית, התכונה הבסיסית המיוחסת למשתתפים אצל סקנלון היא לא הרציונאליות, אלא הסבירות (reasonableness). השאלה היא: מהם העקרונות שבני-אדם סבירים לא יתנגדו להם, בהנחה שהם רוצים לקיים חיים משותפים על-פי כללים בני הצדקה. במלים אחרות, כל אחד ממשתתפי המצב המקורי צריך לשאול את עצמו: 'אלו כללי מוסר אוכל להציע לשותפים שלי במצב המקורי, אשר סביר להניח שהשותפים שלי לא יידחו?'. פיתוח תשובה לשאלה זו דורשת אמפתיה של כל אחד כלפי האחרים, או במלים אחרות נכונות לראות את הכללים שהוא מתכוון להציע מנקודת-ההשקפה שלהם. ניתן לומר שהאמפתיה מובילה לכלל הליכי עליון: 'אל תציע לחברך את מה ששנוא עליו, אפילו אין הוא שנוא עליך'.

במלים אחרות: כאשר אנו עושים מעשה שעלול להשפיע על מצבם של אחרים, אנו חייבים לחשוב מראש על האפשרות שנצטרך להצטדק בפניהם. חובת ההצטדקות הזאת פירושה, שלכל אחד מהמשתתפים במצב המקורי יש זכות וטו, כך ששום החלטה לא תתקבל בלי הסכמתו.

 

השילוב של קונסטרוקטיביזם עם תיאוריית אמנה חברתית היפותטית בתורותיהם של רולס וסקנלון, עושה את התורות הללו פגיעות להאשמה ברלטיביזם. רולס וסקנלון מניחים את תנאי הרקע המגדירים את המצב המקורי. תנאים אלה יכולים להיות 'חזקים' ולכלול דרישות מוסריות מרחיקות לכת, או חלשים. אם תנאי הרקע הם חלשים, העקרונות שיתקבלו במצב המקורי יהיו כוללניים ומעורפלים. אם תנאי הרקע הם חזקים, הרי ניתן לומר שהתיאוריה מניחה את המבוקש – מניחה מראש את התכנים הערכיים (את עקרונות המוסר) שאותם היא לכאורה בונה.

בפרט, ניתן לטעון כלפי שיטת שיווי-המשקל העיוני של רולס: מניין לנו ההאמנות המוסריות הספציפיות, שביניהן ובין עקרונות המוסר אמורה להתקיים לכידות? הרי ברור שלבני-אדם שונים, ובחברות/תרבויות שונות, יש האמנות מוסריות שונות, ובהתאם לכך יתקבלו עקרונות מוסר שונים.

[תשובתו של רולס היא: מאחר שאין שום עיקרון מוסרי שיש לו וודאות ברורה מראש, כאשר אנו בונים תיאוריה אנו יכולים לצאת רק מנקודת-המוצא של תפיסות מוסריות מסוימות המשותפות לכולם. ]