קוגיטו, אלוהים, עולם חומרי - דיקרט.

1.        קוגיטו
הקוגיטו, הטיעון שעצם היותי דבר מה חושב מוכיחה את היותו דבר מה קיים, הנו תולדה של התבוננות פנימית והטלת ספק, תהליך סובייקטיבי, הקוגיטו הנו תולדה של מצב ההוגה בהיגיון שני. לאחר שדיקרט מצא שניתן להטיל ספק בכל ולא נמצאת אמת ודאית אחת בה הוא יכול להיאחז, הוא מוצא שדווקא מתוך הטלת הספק, אף שיש אפשרות לקיומו של שד מתעתע העושה את הספק למוחלט, יש דבר אחד שהנו ודאי והוא היותו, ההוגה, יש קיים "אני קיים, אני נמצא" (אור, עמ' 42).  אמנם אין הוא יודע מה הוא אותו "אני" שקיים, מהם הידיעות הוודאיות שיש ל"אני" זה, אך הוא יודע בוודאות שה"אני" נמצא "אך עדיין אין אני יודע ידיעה ברורה למדי מהו אני זה, אני הבטוח שאני נמצא" (אור, עמ' 43).
הקוגיטו יכול להתפרש בכמה אופנים, בהקשר המבנה הלוגי שלו, כהיסק העובר מטענה למסקנה, כלומר ישנה הטענה "אני חושב" וממנה עוברים למסקנה "אני קיים". כהיסק מיוחד, בו מעבר ישיר מהמחשבה לקיום. במצב זה התודעה הנה מהותית להיסק וההיסק תקף בגוף ראשון בלבד. כאינטואיציה בסיסית, בה שני הדברים, החשיבה והקיום, נתפסים בבת אחת והכרחיות הקשר בין המחשבה לקיום הנה מובנת מאליו, לא נעשה כאן מעבר מטענה למסקנה. אופן נוסף לתפוס את הקוגיטו הנו כניסוי מחשבתי, ניסוי בו ניתן לנסות לטעון "אינני קיים" ומיד להסתבך בסתירה בין האמירה ובין עובדת ביצוע האמירה, ולכן האמירה "אני קיים" מוכיחה עצמה.

2.        אלוהים
באיגרת שדיקרט שולח לפאריס, כהקדמה לספר, כותב "שתי השאלות בדבר אלוהים והנפש הן העיקריות מבין השאלות שצריך לבאר אותן ע"י הראיות של הפילוסופיה.." (אור, עמ' 3). מכאן שמושג האלוהים תופס מקום מרכזי במשנתו של דיקרט והדבר ניכר במטרות שהציב לעצמו דיקרט בעת כתיבת "הגיונות".
דיקרט מבין את מושג האלוהים, האל כמייצג משהו אינסופי בזמן ובמרחב, יודע כל, מושלם "אני משיג אלוהים נעלה מכל, נצחי, אין סופי, בלתי מתחלף, יודע את הכל, כל יכול, בורא הכל..." (אור עמ' 74), כאשר דיקרט כותב אינסופי, כוונתו לאינסופיות בפועל, כלומר שקיימת במלואה ובשלמות במושג. אלוהים מכיל ממשות אובייקטיבית רבה ביותר "מכיל בתוכו (מושג האל) מידה רבה יותר של ממשות אובייקטיבית מכל מושג אחר" (אור, עמ' 86).
מושג האלוהים משמש גם כאמת מידה לאדם, אם האלוהים הנו אינסופי, נצחי, בלתי משתנה ומושלם, הרי האדם הנו סופי, בן תמותה, נתון לתמורות ומלא פגמים.
לבסוף, מושג האלוהים הנו הכרחי בשרשרת הטיעונים של דיקרט ובלעדיו דין האדם לחיות בסוליפסיזם תמידי.

3.        עולם חומרי
העולם החומרי הנו העולם שמחוץ לאני החושב והקיים. דיקרט מוצא שאין קושי להטיל ספק בקיומו של עולם חומרי כיוון שהוא נתפס ע"י החושים, תפיסת החושים אינה מסוגלת לספק לנו את קריטריונים האמת, מובחנות ובהירות. החושים מגלים תכונות מוחשות אשר הנן משתנות ומתחלפות, ואינן מייצגות את טבע החומר, את מהותו האמתית, תפיסה זו ניכרת בדיון על טיבה של השעווה "מה הוא אפוא שהכרנו בחתיכת שעווה זו [...] שום דבר מכל מה שתפסתי בה באמצעות החושים" (אור, עמ' 53). בעולם החומר, כמו בכל דבר אחר, יש לחפש את התכונה שאינה משתנה, התכונה שבלעדיה החומר לא יכול להתקיים, תכונה זו הנה מהות החומר. דיקרט מסביר שלחומר תכונות מהותיות שבלעדיהן אינו יכול להתקיים ומוצא שהתכונה המהותית של עולם החומר הנה תפיסת המקום במרחב וההתפשטות, לכן החומר הנו אחיד שכן תכונתו, ההתפשטות, זהה בכל העולם החומרי ובכל מקום. בנוסף מוצא דיקרט שהחומר זהה לחלל שהנו תופס, כלומר המקום בחלל שתופס החומר זהה לחומר עצמו.
עולם החומר אינו מתגלה לחושים, אלא לשכל בלבד, החושים מגלים את התכונות החולפות שאינן טבעו של החומר ואילו התבונה חושפת את תכונתו המהותית של החומר, ההתפשטות. לדידו של דיקרט הזהות חומר-חלל מקנה למדע את היכולת להבין את עולם החומר. בנוסף זהות זו מאפשרת להסביר את עולם החומר במושגים של הגיאומטריה, כלומר מתמטיים. במסגרת הבנה זו נדרש הסבר לכוח המניע, היוצר תנועה, כיוון שהגאומטריה אינה מספקת כוח זה, לדידו של דיקרט הכוח המניע הוא אלוהים.
במשנתו של דיקרט בנושא עולם החומר חשיבות מרכזית לעובדה שתפיסת העולם הפיזיקלי נעשית אך ורק באמצעות השכל ולא החושים, כפי שכתב בהקשר לתפיסת מהות השעווה "...שדמיוני אינו אף מסוגל להשיג את מהות השעווה, ושרק שכלי בלבד הוא המשיג אותה" (אור, עמ' 55).
עולם החומר מציג שניות, לכאורה, בהתגלותו בפנינו בשני אופנים, כאובייקט שמהותו התפשטות, המוסבר באור הגיאומטריה, ולחילופין, כמקור לחוויות ותפיסות החושים שלנו.