אפוריה

הדיאלוגים של סוקרטס מובאים לרוב בצורת דו-שיח, שאלות ותשובות, אלנכוס – חקירה שתי וערב, בו לרוב השואל הנו סוקרטס עצמו. הנחת היסוד בדיאלוגים הנה שלא ניתן לדבר על דבר מה באם אין הגדרה ברורה ומובנת של הנושא. במהלך החיפוש אחר הגדרה סוקרטס מציג עצמו כמי שאינו יודע את התשובה אך נכון לחפש אותה יחד עם בן שיחו, שווה אל שווה. סוקרטס מוצא סתירות במהלך הדו-שיח, והדוח שיח מסתיים באפוריה, מצב של מבוכה, בלבול או חוסר מוצא, באשר לנושא המדובר. מצב זה של אי ידיעה דרוש כצעד ראשון בחיפוש אחר האמת, הרי ללא הגעה לאפוריה, למצב של מבוכה באשר לתפיסות, הודעה באי ידיעה, האדם נעול בדעותיו ואינו פתוח לשאול שאלות ולהטיל ספק, דברים הדרושים בכדי למצוא ולחקור את האמת שבדברים, כפי שאמר סוקרטס "חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם" (ליבס א, עמ' 233).
לאפוריה אליה מגיעים בסופו של הדו שיח יש השפעה אישית ורגשית, הרי מדובר במצב בו האדם שוב אינו בטוח בדעות בהם החזיק, עליהם היה נכון להגן, מצב בוא האדם חווה מבוכה ממנה אולי יוכל להגיע לאמת, שכן חקירת האמת הנה מטרתו של סוקרטס ואולי זו מטרתו הסופית של מצב האי ודאות, אפוריה.
בדיאלוג אותיפרון חשיבות האפוריה ניכרת. אותיפרון מוצג שבטוח בעצמו, שחצן, מלא תחושת צדק. בשם אמונותיו הוא נכון לעשות מעשה ולתבוע את אביו לדין על רצח, מעשה שחובה על האדם להיות בטוח בידיעותיו טרם המעשה. סוקרטס, בשיטת האלנכוס, מביא את אותיפרון למצב של אפוריה, כלומר בסופו של הדיאלוג נראה ששוב אין אותיפרון בטוח כלל בהבנתו את מושג החסידות, הוא נמצא במבוכה באשר ניכר שהוא מכלכל את צעדיו על מושג שאינו בטוח בהגדרתו, הוא נסער רגשית ושוב אינו בטוח בעצמו. מצב זה של אפוריה דרוש על מנת לזעזע את הדובר, להמריץ אותה לתור אחר האמת טרם פעולה.
מנון מיטיב לתאר את האפוריה, לאחר שהוא וסוקרטס דנים בהגדרת הסגולה הטובה, ואת ההשפעה שלה על רגשותיו "..אתה מכניע אותי ממש בכישוף ובקסם ובלחשים, עד שאובד אני עצה לחלוטין...שהנה באמת ובתמים משותק אני בנשמתי ובלשוני..." (ליבס א, עמ' 429). מנון מוסיף שגילה שכלל אינו יודע מה היא הסגולה הטובה, והנה מצב זה בדיוק הוא מה שמאפשר לאדם לתור אחר האמת. זוהי האפוריה.