עדיף לסבול עוול מלגרום עוול - סוקרטס

  סוקרטס מחזיק באמונה ובדעה לפיה מוטב לסבול עוול מלעשות עוול "...כשיהיה הכרח לעשות או לסבול עוול, אבחר לסובלו ולא לעשות" (ליבס א, עמ' 309). לדידו ההולך בדרך הישר והצדק הנו בהכרח מאושר בלי תלות באשר נעשה לו, ואילו ההולך בדרך הרע ועושה עוול, בהכרח אינו מאושר באמת, אלא רק למראית עין. סוקרטס מוסיף שמצבם של אלו שעושים עוול ולא נתפסים, נענשים ומוקעים על ידי החברה, הנו הגרוע ביותר, כלומר, עדיף להיתפס בקללתך בכדי לבוא על עונשך. מכאן מובן מדוע, לדעתו של סוקרטס, עדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול. בדבריו של סוקרטס לפולוס מסתתרות שלוש טענות:

a.      צדיק וטוב לו, רשע ורע לו "..הנאה וטוב הוא מאושר...ואילו המעוול והרשע מסכן הוא" (ליבס א, עמ' 313).

b.      מאלו שעושים עוול, מצבם של אלו שלא נתנו דין על מעשיהם הנו הגרוע ביותר "...ואך מסכן יותר כשלא ייתן את הדין ויבוא על עונשו בעשותו עוול" (ליבס א, עמ' 314).

c.       מוטב לסבול עוול מלעשות עוול.

בדיאלוג, בן שיחו של סוקרטס, פולוס, יוצא מנקודת הנחה שונה. לדידו עדיף לעשות עוול מאשר לסבול עוול, לא רק זאת אלא שעשיית עוול מועילה לעושיה ומאפשרת להם לעשות כרצונם ולהגדיל את הנאותיהם. בדבריו הוא נותן כדוגמא את הרודנים באשר הם, אשר עושים ככל העולה ברוחם, כולל מעשי עוול, קוטפים את פירות מעשיהם, כלומר מגדילים את מכסת ההנאות שלהם, ומתחמקים מכל סוג של ענישה. פולוס מחזיק בדעה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

על מנת להוכיח את טענתו, סוקרטס מגיע להסכמה עם פולוס לפיה מגונה יותר לעשות עוול מאשר לסבול עוול, מכאן שואל סוקרטס את פולוס האם לא נכון שבשל כך גם רע יותר לעשות עוול מאשר לסבול עוול "ואין זה גם רע יותר, באשר מגונה יותר?" (ליבס א, עמ' 317), פולוס לא מסכים שמסקנה זו נובעת מהטענה שמגונה יותר לעשות עוול שכן אינו מסכים גם להתאמות בין נאה וטוב, מגונה ורע, שמניח סוקרטס.
לאחר שפולוס אינו מסכים סוקרטס מאמת אותו עם אנלוגיות מעולם הצבעים, קולות וצורות, באשר לנאה וטוב, מצער ורע. באנלוגיות מראה סוקרטס שדבר מה הנו נאה באם הוא מסב שמחה, הנאה ועם יש תועלת בצדו. לדברים אלו פולוס מסכים ובנוסף מסכים כאשר סוקרטס עושה צעד נוסף מעולם האסתטיקה לעולם החוקים והמדעים וטוען שגם שם נאה הנו מועיל או מהנה. לבסוף פולוס מאשר את דברי סוקרטס "יפה אתה מגדיר...את אשר נאה, בהנאה ובטוב" (ליבס א, עמ' 318).
לאחר שפולוס הסכים עמו באשר להגדרת הנאה, סוקרטס מביא את היפוכו של הנאה כדבר מה מגונה וכשם שנאה מוגדר בהנאה ובטוב, כך ניגודו מוגדר בצער וברע. פולוס מסכים גם עם זאת.
לאחר שהגיעו להסכמות בדבר הגדרות אלו ממשיך סוקרטס להוכחה עצמה, שרע יותר לעשות עוול מלסבול עוול, ומראה לפולוס שבאם מגונה יותר לעשות עוול, דבר לו הסכים פולוס, הרי זה מגונה יותר כיוון שעשיית העוול מצערת או רעה יותר מאשר סבלת העוול, הרי פולוס הסכים להתאמה בין מגונה ומצער או רע. בתחילה בודק סוקרטס האם עשיית העוול מצערת יותר ומוצא שלא, שכן הוא מקביל את הצער לכאב וטוען שאלו שעושים להם עוול כואבים יותר מאשר אלו שעושים את העוול, לזאת מסכים פולוס.
כיוון שלא בשל הצער שבה עשיית העוול מגונה יותר, נשארת רק האפשרות שעשיית העוול מגונה יותר בשל הרע שבה ולכן רעה יותר עשיית העוול. פולוס מסכים גם למסקנה זו.
לבסוף שואל סוקרטס האם יבחר פולוס ברע ובמגונה יותר ופולוס משיב שלא, מכאן מוכח שעדיף לסבול עוול מלעשות עוול וכך גם יבחרו כל האנשים.
את הטיעון ניתן להציג בצורה הזו:

·        מגונה יותר לעשות עוול מאשר לסבול עוול.
מוסכם שנאה הנו משמח או מועיל, בנוסף מוסכם שמגונה הנו היפוכו של נאה, לכן מוסכם שמגונה הנו מצער או רע.
מסקנה - מצער יותר לעשות עוול, או רע יותר לעשות עוול, או שניהם יחדיו.
אם

                                ·        מצער, מכאיב יותר לסבול עוול.

                                               מסקנה רע יותר לעשות עוול, או עדיף לסבול עוול מלגרום עוול.


אני מוצא שהטיעון אינו משכנע מכמה טעמים:

a.      למרות הסכמתו של פולוס באשר לטענה שמגונה לעשות עוול אינני מסכים עם טענה זו. הטענה נשענת על הנחות פסיכולוגיות לפיהן כל אדם חווה רגשות אשם, נקיפות מצפון בעת עשיית מעשה עוול (עצם השימוש במונח עוול הנו בעייתי שכן גם על ההגדרה מהו מעשה עוול יש ויכוח, אך בהסברי אני יוצא מנקודת הנחה שעושה המעשה מגדיר את מעשיו כמעשי עוול, כך נוכל להימנע מהצורך להגדיר מהו מעשה עוול), אני אינני מסכים לתפיסה זו ואינני חושב שכל אדם באשר הוא יחוש רגשות אשם על מעשה עוול, יתכן אדם שבניתוח הגיוני של מעשיו, כאשר הוא מסיק שהתועלת ממעשי העוול שלו עצמו גדולה מאד, דבר זה מספיק בשביל להפיג כל תחושה של רגשות אשם. עוד הנחה פסיכולוגית שאמירה זו נשענת עליה הנה שכל אדם סובל מגנאי חברתי או ביקורת חברתית, כלומר שמעשה נהייה מגונה לא בגלל רגשות אשם פנימיים אלא בגלל ביקורת שלילית של הסובבים על עושה מעשה העוול. גם לזאת אינני מסכים שכן ישנם אנשים שביקורת החברה מעניינת אותם כקליפת השום ואינם מייחסים חשיבות לדבר מעבר לתפיסתם האישית.

b.      גם באם נקבל את ההנחה שמגונה לעשות עוול, לא נובע מכאן שמגונה יותר לעשות מאשר לסבול, שוב אפילו שפולוס הסכים עם סוקרטס בנושא זה. בהחלט יתכן שהטענה הנכונה הנה שמגונה יותר לסבול עוול מאשר לעשות עוול, בעיקר כאשר מסכימים שמגונה הנו דבר מבייש. האם לא מבייש הדבר שמישהו אחר משפיל אותך, או נמצא בעמדת כוח יחסית אליך עד שהדבר מאפשר לו לעשות לך מעשי עוול. האם הפגיעה באגו ובתפיסה העצמית שלנו לא מביישת אותנו ומבזה אותנו הרבה יותר מאשר עשיית עוול, הרי כאשר אני עושה עוול אני מאשר את הכוח שלי, את הביטחון שלי, את היכולת שלי, אני מחזק את התפיסה שלי עצמי באשר למסוגלות שלי. אם כך, ההפך הוא הנכון, זה מביש ומגונה לסבול עוול ולכן זה רע יותר לסבול עוול.

הטענה שסוקרטס מנסה להוכיח סותרת האינטואיציה הראשונית. לדעתי רוב האנשים, בלי לעבור את המסלול הלוגי שמסרטט פה סוקרטס, יצהירו שהם מעדיפים לעשות רע מאשר לסבול רע. מכאן נשאלת השאלה כיצד זה דבר מה נכון נוגד כל כך את האינסטינקטים הבסיסיים שלנו, מדוע אנו נדרשים לכל עוצמת שכלנו בשביל להגיע להבנה מנוגדת לאינטואיציה שלנו. האם בעת משבר, למשל טביעת ספינה בה כל הנמצאים הנם זרים אחד לשני ואף אחד לא נושא בתפקיד הקשור להצלה, לא ינסו רוב האנשים להציל את עצמם לפני שיצילו אחרים, האם עצם ההצלה העצמית אינה עשיית עוול לאחר ובחירה בלא לסבול רע וכן לעשות רע. הניגוד בין האינטואיציה לטענה מקשה לקבל אותה (אני מניח שסוקרטס היה מצטט את עצמו בתשובה "חיים בלי חקירה עצמית אינם ראויים").