מוסר של כוונה - קאנט

לפי קאנט, הרצון הטוב – כלומר, הכוונה לעשות את הטוב – הוא תנאי הכרחי ומספיק להיותו של המעשה מוסרי. בהינתן האלמנטים שמרכיבים מעשה אנושי – הכוונה, המעשה עצמו (כלומר הפעולה עצמה), והתוצאה – רק הכוונה [=הרצון] קובעת, לפי קאנט, את ערכו המוסרי של המעשה. כלומר: לפי קאנט, הטוב אינו יכול להיות מושא של שאיפה או של רצון (זאת בניגוד לעמדה הטלאולוגית של אריסטו, למשל); הטוב יכול להיות רק תכונה של הרצון עצמו.

הרצון הוא טוב כאשר הוא מציית לחובה, מתוך הכרת כבוד לחוק המוסרי. הרצון הטוב הוא הרצון לעשות את מה שמוצדק בגלל שזה מה שמוצדק, כלומר הרצון לפעול בצורה תבונית. זהו רצון המונע על-ידי התבונה בלבד, ולא על-ידי הנטיות - הוא מבטא את התבונה המעשית. השיקול המניע את הרצון הטוב (השיקול שמאפיין רצון טוב להבדיל מרצון שאינו רצון טוב) הוא, בניסוח ראשוני, 'אני אפעל על-פי כלל מעשי X משום שכלל זה מוצדק על-ידי התבונה', ולא 'אני אפעל על-פי כלל מעשי X משום שכלל זה כולל מטרה שאני נוטה אליה, כלומר מושא שאני נמשך אליו'. לכן: הטוב של הרצון הטוב לא נובע מהטוב של המושאים (המטרות, התכליות) שהוא יכול להגשים [ובכך מנוגדת גישתו של קאנט לגישתו של אריסטו, שבה הטוב הוא קודם-כל מה שמאפיין את התכלית, ולפיכך את ההצלחה בהגשמת התכלית]. הטוב של הרצון הטוב מצוי בתוך עצמו, כלומר ב-'עיקרון הרצייה'; העיקרון הזה מוגדר, כאמור, באופן ראשוני בתור הכוונה לעשות את מה שמוצדק, את מה שנובע מהתבונה. בשלב מאוחר יותר בטיעונו של קאנט, העיקרון הזה יקבל את הנוסח המפורש של הציווי המוחלט. במילותיו של קאנט: "ייעודה האמיתי של התבונה הוא ליצור רצון שהוא טוב כשהוא לעצמו ולא כאמצעי למטרה אחרת ..." (הנחת יסוד, עמ' 24).

הרצון הוא טוב כאשר הוא מציית לחובה, כלומר כאשר הוא מבטל כל נטייה בפני מילוי החובה; הרצון הוא טוב כאשר הוא מונע לעשיית המעשה על-ידי החובה, ובכך פועל מתוך (או לשם) החובה בלבד. מושג הרצון הטוב כלול במושג החובה, שהרי, כדברי קאנט: "פעולה מתוך חובה, ערכה המוסרי אינו במגמה שמבקשים להשיג על-ידה, כי אם בכלל המעשי שעל-פיו גומרים (כלומר, מחליטים) לעשותה; היא אינה תלויה אפוא במציאות מושאה כי אם בעיקרון הרצייה שעל-פיו ... נעשתה הפעולה. ... במה אפוא יכול להיות הערך הזה, מאחר שאינו ביחס הרצון לתוצאה המקווה? אין הוא יכול להימצא אלא בעקרונו של הרצון ..." [הנחת יסוד, עמ' 32]. וכאמור, כאשר הרצון הוא רצון טוב, עקרונו של הרצון הוא "העיקרון הצורני" (= לעשות את מה שמוצדק לפי התבונה בלבד, כלומר העיקרון שיפורש בשלב הבא של הדיון בתור הציווי המוחלט); וכאשר הרצון אינו רצון טוב, עקרונו של הרצון הוא "עיקרון תוכני", כלומר ציווי מותנה (של זריזות או פיקחות) המקבל את תוכנו ממושא מסוים שאליו יש לאדם נטייה.

מדוע שם קאנט דגש על הכוונה בהתנהגות המוסרית, ומדוע הוא מבטל לחלוטין את תוצאות הפעולה:

הנימוק היסודי להעמדת מוסריות המעשה רק על הרצון הטוב המניע אותו, הוא שרק הרצון (קרי, הכוונה - להבדיל מהפעולה עצמה ולהבדיל מתוצאת הפעולה) הוא חופשי באופן מוחלט. רק הכוונה תלויה אך ורק בפועל המוסרי (=באדם שבו מדובר), ולפיכך רק עליה יכול לחול שבח או גנאי מוסרי.

נימוק יסודי זה מהווה מסגרת לנימוקים ספציפיים שונים:

-        תכונות אופי טובות כמו חריצות, אומץ-לב וכדומה עלולות, ללא רצון טוב, לשמש אמצעים בידי האדם לפעולות בלתי מוסריות. (לשים לב שנימוק זה מהווה גם ביקורת נגד תורות מוסר של מידות טובות).

-        התוצאות אינן קובעות את הערך המוסרי של המעשה, מהסיבות הבאות: 1. התוצאה של פעולתי עשויה להיות טובה למרות שלא אליה התכוונתי. 2. התוצאה של פעולתי עלולה להיות רעה למרות שהתכוונתי לטוב. 3. ביצוע ההחלטה (הוצאת הכוונה לפועל, ביצוע פעולה המתאימה לכוונה) מתקיים בעולם שבו פועלים כוחות עליהם אין לאדם שליטה (כגון כוחות טבע, כוחות חברתיים וכדומה). לכן, אדם אינו אחראי מוסרית לתוצאות פעולותיו, וגם לא לעצם הביצוע או אי-הביצוע של הפעולה (שהרי יתכן שכוחות חיצוניים ימנעו את הביצוע עצמו).

-        יש מעשים שאין ביכולתינו לעשות ללא כוונה, ודווקא מעשים אלה משמעותיים במיוחד מבחינה מוסרית – למשל, אי אפשר לשקר מבלי להתכוון לכך.

מכל האמור נובע שהרצון הטוב הוא תנאי הכרחי ומספיק למוסריותו של המעשה.

כמו כן מנמק קאנט את עמדתו בעזרת ביקורת נגד התורות הטלאולוגיות, המעמידות את המוסריות על התכלית או על התוצאה של מעשים: 1. לדעת קאנט גישה טלאולוגית כלפי הטבע בכלל והאדם בפרט חייבת הייתה לומר שהאינסטינקט יכול להוביל את האדם, כמו את שאר בעלי-החיים, אל האושר, בהצלחה רבה יותר מאשר התבונה. התבונה היא לא אמצעי מוצלח להגשמת תכלית האושר; לכן, אין הגיון בתמונת עולם המעמידה את התבונה בשירות האושר (קרי, בשירות הגשמת הנטיות הטבעיות). לכן, אם יש לאדם תבונה, תפקידה אינו להציע לו אמצעים להשגת האושר, ובכלל תפקידה הוא לא לשמש בתור אמצעי לתכלית שהיא חיצונית לה-עצמה, אלא כאמור: "ייעודה האמיתי של התבונה הוא ליצור רצון שהוא טוב כשהוא לעצמו ולא כאמצעי למטרה אחרת ...". כלומר, תפקיד התבונה הוא פנימי: ליצור רצון תבוני (שהרי כפי שראינו, רצון טוב פירושו רצון תבוני). 2. כישלונה של הטלאולוגיה מתבטא גם בכך, שבעלי התפיסה הטלאולוגית לא הצליחו להצדיק תשובה מסוימת אחת לשאלה 'מה היא התכלית העליונה'; תורות טלאולוגיות שונות דוגלות בתכליות עליונות שונות, ואף תורה כזו לא נתנה (לדעת קאנט) הוכחה רציונאלית מלאה לעמדתה.

הביקורת על תורתו של קאנט כמוסר של כוונה:

הביקורת בעיקרה טוענת, שמוסר של כוונה נותן הצדקה ל'הסתפקות בכוונות טובות', תוך הימנעות מן המאמץ הדרוש בכדי להוציא את הכוונות לפועל, ו/או תוך הימנעות מפיתוח שיקול-הדעת הדרוש בכדי שפעולותיי תהיינה אפקטיביות – בכדי שתהיינה להן את אותן תוצאות שאליהן התכוונתי (וזאת על רקע הקשיים המורכבים שתנאי החברה והטבע מעמידים בפני). כלומר, המבקרים טוענים שקאנט נותן גושפנקא לתופעות פסולות כגון:

1. מוסריות להלכה אך לא למעשה – כאשר אדם מחזיק ברעיונות מוסריים (צדק, שוויון, עזרה לזולת וכו'), ולכן הוא (לכאורה) בעל רצון טוב, אך אינו משתדל לממש את הרעיונות הללו. 2. השלמה סבילה עם הרע – כאשר אדם משלים עם הרע בעולם ואינו מנסה להילחם בו ולתקנו, וזאת מתוך חשש שכל פעולה, הנעשית למען הטוב, עלולה להוביל לתוצאות רעות, עקב התערבותם של גורמים חברתיים וטבעיים שאין לפועל שליטה עליהם.

ראוי לציין בקצרה גם את התגובה לביקורת: פירוש סביר לתורתו של קאנט יאמר, שמי שלכאורה מתכוון לטוב, אך אינו עושה ניסיון לממש את הכוונה, לא באמת – בכנות – מתכוון לטוב. אדם כזה אינו בעל רצון טוב, וממילא אינו ראוי לשבח המוסרי שקאנט מייחס לרצון הטוב. המעשה הוא העדות לכנות הכוונה: אין לתבוע משום אדם שיצליח לממש את כוונותיו, אבל ראוי לתבוע ממנו לנסות, שהרי הניסיון לממש את הרצון מעיד על עצם קיומו של הרצון הטוב.